בקשה למתן אשרת כניסה לישראל על פי צו משפטי

בעקבות הדחייה, הוגשה עתירה נוספת (עת"מ (י-ם) 8878/08), וגם בה ניתן צו ביניים המונע את גירוש המערערים מתחומי ישראל.

מנגד, המשיב טען כי יש למחוק מההליך את המערערים 3, 6, 10, 13 ו-15, שלא היו כלולים בבקשה המקורית למעמד מכוח טענה לתושבות בישראל משנת 1967, הבקשה שעומדת בבסיס הליך זה. לגופו של עניין טען המשיב כי יש לדחות את העירעור, לאחר שפסק דינו של בית הדין לעררים מבוסס על ראיות, בכללן כאלו שספקו המערערים עצמם באשר למרכז חייהם, המעלות באופן פוזיטיבי חזקה לפיה בזמנים הרלוונטים לבקשה, המערערים ניהלו מרכז חיים פעיל וסדור בעיר בית לחם, אליה אף ביקשו לשלוח תעוד ומסמכים.

לכן בית המשפט הורה באותו עניין להעניק אשרה של תושב אירעי, על פי הסדר הומניטרי המאפשר להרחיב את מעגל הזכאים.

באשר לטענת המערערים לזכאותם למעמד לפי "הסדר 1972", ההסדר שנקבע בשנת 1998, עת הועלתה בפניו הסוגיה בדבר אנשים שנכנסו לתחומי מדינת ישראל לאחר מלחמת ששת הימים והוסיפו לשהות בה שנים ארוכות ללא היתר או מעמד, והוחלט על ידי ראש הממשלה דאז, כי על אף שלא קמה עילה משפטית ליתן לשוהים אלו מעמד של קבע, נוכח רגישות העניין, ומטעמים הומנטריים, הללו לא יגורשו לתחומי יהודה ושומרון אם יצליחו להוכיח מגורים רצופים משנת 1972 (ראו: בג"ץ 8361/20 שקיר נ' מדינת ישראל (7.10.21)) במסגרת הערר עליו הוגש ערעור זה, בשונה מכל העררים שקדמו לו, בהם נטען לסעד אחד בלבד והוא מתן מעמד של תושבי קבע על סמך הוכחת מגורים ברצף משנת 1967, טענו המערערים לסעד חלופי והוא מתן אשרת ישיבת אירעי מכוח "הסדר 1972", שנידחה אף הוא על ידי המשיב.

...

הערר נדחה, ועליו הוגש ערעור זה. המערערים טענו, כי אכן כל תושבי הכפר מחזיקים בתעודות זהות של האיזור, אך זאת בשל כך שהפוקדים מטעם המשיב שפקדו את הכפר מיד לאחר מלחמת ששת הימים, סברו בטעות כי כל שטחו של הכפר, הן הצפוני והן הדרומי, מצוי מחוץ לתחומי מדינת ישראל.

בית הדין, ועוד קודם לכן, המשיב, בחן את מכלול הראיות שהוצגו לו, והגיע למסקנה חד משמעית כי לא הורם הנטל להוכיח את הנדרש.

כך, הטענה כי אב המשפחה התפקד בדהיישה משום ששם עבד כטבח, נטענה בעלמא ומבלי שהובאה כל ראיה לתמיכה בה. משכך, דין הערעור בכל הנוגע לזכאותם של המערערים לקבלת מעמד בשל מגוריהם בשטח מדינת ישראל בשנת 1967, דינו להידחות.

אמנם ניתן ללמוד ממצאיו של בית הדין אודות מגורי המערערים בשנים שלאחר שנת 1967, גם ביחס לזכאותם של המערערים לפי "הסדר 1972", ואולם משעה שבית הדין לא התייחס לטענה זו בפסק דינו, אין מנוס מלהחזיר לו את הדיון בטענה זו. אשר על כן, הערעור בכל הנוגע לזכאותם של המערערים לתושבות קבע – נדחה.

הקף הבקורת על בית הדין לעררים בבר"מ 8707/19 טינה לופז נ' רשות האוכלוסין וההגירה משרד הפנים פס' 22-21 (נבו, 15.10.20), חזר בית המשפט העליון, בפסק דינו של כב' השופט עוזי פוגלמן, על ההלכה השגורה לגבי הסמכות הרחבה של שר הפנים ליתן אשרות ורשיונות לכניסה ולישיבה בישראל למי שאינם אזרחי המדינה או עולים לפי חוק השבות: "21. נקודת המוצא בחוק הכניסה לישראל היא כי מי שהוא אינו אזרח ישראלי או שאינו בעל אשרת עולה או תעודת עולה, יהיו כניסתו לישראל וישיבתו בה על פי אשרה ורישיון ישיבה לפי הוראות החוק (סעיף 1). שר הפנים הוא הגורם שהוסמך בחוק לתת אשרות ורישיונות ישיבה, והלכה עמנו כי בהפעלת סמכויותיו אלו מסור לו שיקול דעת רחב, הנגזר מעקרון הריבונות של המדינה .......

במקרים אחרים דנתי בנסיבות שבהן אזרחיות אוקראינה שבקשו להמלט מהמלחמה בארצן, גורשו מישראל ללא שניתנה להן שהות למצות את ההליכים המשפטיים, או שכניסתן הותרה בכפוף להפקדת ערבות לאחר הגשת ערעור והתבקשה מחיקת הערר בטענה שהתייתר.

למשל, ברע"מ (תל אביב-יפו) 36957-03-22 ANASTASIIA נ' רשות האוכלוסין וההגירה במשרד הפנים (נבו 22.03.22) קבעתי כי בדומה לעניין שגיא צמח: "חלק מאזרחי, ובעיקר אזרחיות אוקראינה מגיעות לשדה התעופה ומורחקות על אתר, אלו שמצליחות להגיש ערר, מורחקות לעיתים אף בטרם נדון הערר, ואלו שבית הדין או בית המשפט מוציאים צו בעיניינם, משנה הרשות את טעמה, מסתפקת בערבויות שנקבעו ומתירה את כניסתן. אז מתבקשת מחיקת ההליך מבלי שנבחנת החלטת הרשות לגופה. כך, בדומה לעניין שגיא צמח, אם בית המשפט לא ידון בבקשה זו הוא לא יוכל לידון בעיניין לעולם, כשגם בעניינינו מדובר ביסודות שילטון החוק – האפשרות להעביר את החלטות המינהל בבקורת שיפוטית." באותו אופן אני סבורה, כי גם בעיניין שלפניי נידרש היה להכריע לגופו של עניין אף אילו היתה ההכרעה מתייתרת במקרה הקונקרטי (וכאמור לעיל איני סבורה כי כך הם פני הדברים), וזאת בשל החשיבות הכללית של השאלה המתעוררת בעיניין זה, המשפיעה מדי יום על זכויות מהותיות של רבים המבקשים להכנס לישראל, אך מטבעה אורך חייה הוא קצר והיא מתקיימת לגבי כל מקרה למשך ימים ספורים בלבד, עד להכרעה הסופית אם להתיר את הכניסה המבוקשת או לסרב לה. לפיכך, היה על בית הדין לעררים לידון בערר לגופו, וההחלטה למחקו מטעם שהתייתר בשל מתן הסעד הזמני לערעור, אינה עומדת במבחן הבקורת.

סעיף ב.2 לנוהל הטיפול בזרים המבקשים רשיון תייר קובע: "יובהר כי כאשר מטרת הכניסה של זר למדינת ישראל הנה לשם הסדרת מעמד עתידי מכל סוג שהוא, יש לפעול מראש להזמנת הזר בהתאם לנוהל הייעודי מכוחו מבוקש המעמד וכפי שמפורסם בנהלי הרשות". סעיף ב.3 לנוהל מתן מעמד לנשואים קובע: "מוזמן שנישא לאזרח ישראלי ושוהה בחו"ל ומעוניין להגיע לישראל לצורך קיום חיים משותפים לצד בן זוגו, מחויב בהגשת בקשה מראש בטרם הגיעו לישראל, לרבות כאשר הינו נתין מדינה אשר לישראל יש עימה הסכם פטור מאשרת כניסה מוסדרת מראש". סעיף ב.4 לנוהל מתן מעמד לנשואים קובע: "מוזמן הנשוי לאזרח ישראלי ומתגורר עימו בחו"ל אך מתעתד לבקר עימו בישראל ביקור קצר, ברישיון מסוג ב/2 תייר (עד 3 חודשים), ואין ברצונו לעת הזאת לפעול להסדרת מעמד על פי נוהל זה, מומלץ בטרם ההגעה להסדיר מול נציגות ישראל בחו"ל את ביקור בני משפחתו הגרעינית (בן/בת זוג, ילדים קטינים) בארץ, לרבות כאשר הם מגיעים ממדינה עימה יש לישראל הסכם פטור מאשרת כניסה מראש, וכן להסדיר מצב אישי ורישום נולדים במידה ויש. העידכון יהא תקף לכל יתר הביקורים העתידיים. ככל שבהמשך יהיה מעוניין להסדיר מעמדו בהתאם לנוהל זה, מחויב בהגשת בקשה מראש כאמור בסעיף ב.3 לנוהל זה." (ההדגשה במקור).

...

למשל, ברע"מ (תל אביב-יפו) 36957-03-22 ANASTASIIA נ' רשות האוכלוסין וההגירה במשרד הפנים (נבו 22.03.22) קבעתי כי בדומה לעניין שגיא צמח: "חלק מאזרחי, ובעיקר אזרחיות אוקראינה מגיעות לשדה התעופה ומורחקות על אתר, אלו שמצליחות להגיש ערר, מורחקות לעיתים אף בטרם נדון הערר, ואלו שבית הדין או בית המשפט מוציאים צו בעניינם, משנה הרשות את טעמה, מסתפקת בערבויות שנקבעו ומתירה את כניסתן. אז מתבקשת מחיקת ההליך מבלי שנבחנת החלטת הרשות לגופה. כך, בדומה לעניין שגיא צמח, אם בית המשפט לא ידון בבקשה זו הוא לא יוכל לדון בעניין לעולם, כשגם בענייננו מדובר ביסודות שלטון החוק – האפשרות להעביר את החלטות המינהל בביקורת שיפוטית." באותו אופן אני סבורה, כי גם בעניין שלפניי נדרש היה להכריע לגופו של עניין אף אילו היתה ההכרעה מתייתרת במקרה הקונקרטי (וכאמור לעיל איני סבורה כי כך הם פני הדברים), וזאת בשל החשיבות הכללית של השאלה המתעוררת בעניין זה, המשפיעה מדי יום על זכויות מהותיות של רבים המבקשים להיכנס לישראל, אך מטבעה אורך חייה הוא קצר והיא מתקיימת לגבי כל מקרה למשך ימים ספורים בלבד, עד להכרעה הסופית אם להתיר את הכניסה המבוקשת או לסרב לה. לפיכך, היה על בית הדין לעררים לדון בערר לגופו, וההחלטה למחקו מטעם שהתייתר בשל מתן הסעד הזמני לערעור, אינה עומדת במבחן הביקורת.

משכך, דין הערעור להתקבל.

סוף דבר לאור האמור לעיל, הערעור מתקבל.

ביום 15.10.2015, פנתה המבקשת למשיבה, רשות האוכלוסין וההגירה (להלן: הרשות), בבקשה לרשום את הקטינה כבתה, ולהנפיק לה דרכון ישראלי; לחלופין ביקשה המבקשת, כי תנתן לקטינה אשרת כניסה זמנית לישראל, עד להסדרת מעמדה.

כפי שנקבע לאחרונה, בהקשר קרוב: "גם עצם העובדה שהמבקשת מגדלת את הקטינים כילדיה מאז יום לידתם ואין 'מתחרה' אחר על הורותה – טיעון עליו חזרה פעם אחר פעם במשנה תוקף – איננו יכול כשלעצמו להוות שיקול למתן צו 'שפוטי' המצהיר על הורותה או על מעמדה כ'מאמצת', שלא על פי הוראות הדין. מציאות החיים כשלעצמה, מורכבת וייחודית של מקרה קונקריטי ככל שתהא, איננה יכולה להוות הצדקה ליצירת מערכת כללים נוגדת דין" (בע"מ 8236/21 פלונית נ' היועצת המשפטית לממשלה, פסקה 28 לפסק דינו של חברי, השופט ד' מינץ (6.12.2022) (להלן: בע"מ 8236/21)).

...

ביני לביני, בהחלטה מיום 18.8.2016, ציין בית המשפט המחוזי, לאחר שבחן את טענות המבקשת בהליך המינהלי, כי חרף התנהלותה של המבקשת, "ורק על מנת שחלילה לא יקרה שימצא שהמבקשת דוברת אמת, שהיא אימה הביולוגית של הקטינה – נעניתי לבקשת המבקשת לערוך את בדיקת הרקמות באופן מיידי, לאחר שהתחייבה שככל שהבדיקה תצא שלילית – היא מתחייבת שלא להגיש כל בקשה נוספת לעיכוב גירושה של הקטינה מהארץ. והנה, גם הפעם לא עמדה בדיבורה, והצהרותיה הוכחו ככוזבות. בדיקת הרקמות יצאה שלילית, והוכיחה שהיא לא אימה הביולוגית של הקטינה. רק אז נזכרה המבקשת לספר סיפור חדש, כאשר לטענתה היא ילדה את הקטינה מתרומת זרע ותרומת ביצית, אך לא היו בידה כל מסמכים להוכיח את מקור התרומות ואת ביצוע ההפריה ואת הלידה, נתונים ומסמכים שחסרונם מאד תמוה בנסיבות הענין [...]. על אף זאת, לאור טענותיה, הוריתי בהחלטתי מיום 11.8.16, כי פרטים מסויימים יישארו חסויים כדי לאפשר למבקשת להמציא את כל המסמכים והראיות החסרות. לצערי, עד עצם היום, לא הוצג ולו מסמך אחד! היעלה על הדעת שאמא שזכתה להריון כה יקר, בגיל מבוגר, לא תקיים מעקב רפואי מסודר על התפתחות העובר?!? היעלה על הדעת שאם אכן מדובר בהפריה חוץ גופית שנעשתה לדבריה בחו"ל, לא יהיה ולו מסמך אחד מהמוסד הרפואי שביצע את ההפריה?!? ואם אכן מדובר בתרומת ביצית ותרומת זרע, היעלה על הדעת שאין בנמצא כל מסמך או תיעוד רפואי?". על אף האמור, ביום 8.9.2016, לאחר מספר דיונים נעתר בית המשפט המחוזי לבקשת המבקשים, והורה על עיכוב ביצוע גירוש הקטינה.

אביא את הדברים כלשונם: "בשלב זה ביהמ"ש מציין בפני [המבקשת] כי לא ניתן לזלזל באופן שכזה באינטליגנציה של ביהמ"ש, עת ביהמ"ש מעיין בתיק הרפואי שהוצג על ידי [הרשות], המתייחס ל[מבקשת] ולמשך שנים ארוכות שבהן ניתן לראות בדיקות רבות שעשתה ה[מבקשת], כולל בשנים אחרות שהן לא שנות ההיריון, כולל [...] בדיקות חוזרות ונשנות לגבי [...] ועוד בדיקות רבות, ולבקש מביהמ"ש כי יאמין לכך שבמהלך היריון יקר אשר נוצר לאחר שנים ארוכות של ניסיונות להיריון והפריות מסוגים שונים, במקומות שונים בעולם, לא תעשה התובעת בדיקות מעקב בהיריון. הדברים מקבלים משנה תוקף עת הבדיקות היחידות שהציגה התובעת הנוגעות למהלך ההיריון הובררו ככאלה שנוצרו לצורך הצגתן לקונסול והם מסמכים מזויפים ואינם אמיתיים. בנסיבות אלו, ניתנת בזאת לתובעת ארכה של 90 ימים מהיום להציג מכל מקום בעולם מסמכים רפואיים אשר מלמדים על מעקבים בתקופת ההיריון ובהתייחס לעדותה עד עתה, המלמדת כי לטענתה עשתה בדיקות מעקב במרפאה בהודו, כולל בדיקות דם לצורך קבלת רמות ההורמונים שבהם השתמשה בהודו כטענתה. היה ולא יוצגו מסמכים כאמור – או שעדותה של התובעת כפי שהוצגה בפני ביהמ"ש לא תוכח במסמכים, ניתן יהיה לעצור בשלב זה, והתובעת תסכם מדוע על ביהמ"ש להעתר לתביעתה כפי שהיא. לציין, כי העובדה שהתובעת עומדת בפני ביהמ"ש, ומאשרת בפה מלא תוך חיוכים גם שהמסמכים שהוצגו אינם אמת, יש בה טעם לפגם וביהמ"ש יתן לכך את המשקל בפסק הדין". אחר הדברים האלה, ביום 27.1.2022, משנסתיימו דיוני ההוכחות, ומשהוגשו סיכומי הצדדים, ניתן פסק הדין של בית המשפט לענייני משפחה.

הקושי אך מחריף, בהתחשב בכך שהמסקנה המתבקשת ממכלול העובדות, היא כי כוונת המבקשים היתה, מלכתחילה, להביא את הקטינה לעולם בדרך שאינה הולמת את הדין הישראלי, ללא פיקוח נאות, ולהכניסה לישראל, בדרך זו או אחרת, מבלי לבחול בשימוש בכל אמצעי, כולל שקרים וזיופים, לרשויות המדינה השונות.

הרושם המתקבל אפוא, הוא של מזימה שתוכננה בקפידה, מתוך כוונה ומודעות מלאה, אשר כללה מעורבות של גורמים שונים מסביבתה הקרובה של המבקשת.

עם זאת, כאמור, סבורני כי בנסיבות העניין דנן, הכרה בהורות המבקשת על הקטינה, בניגוד לדין, תביא דווקא לפגיעה קשה בטובת הילד, בהיבט הרחב; על כן, חרף הקושי הכרוך בהכרעה האמורה, סבורני כי חובתנו לילך בדרך זו. סוף דבר: דינה של בקשת רשות הערעור, כמו גם הערעור שלגביו ניתנה רשות, כמפורט לעיל – להידחות, וכך אציע לחברַי כי נורה.

בפסק-דין זה נדחה הערר שהגישו המערערים על החלטת המשיב מיום 15.5.2023, אשר דחה את הערר הפנימי על החלטה מיום 29.11.2022, שלפיה סורבה בקשת המערערים להעניק למערערת רישיון ישיבה בישראל מכוח זוגיותה הנטענת עם המערער.

עוד עלה מנתוני המשיב, כי בחודש ינואר 2020 שוב ניכנס הבן לישראל בזהות שאולה וכי שהה ללא אשרה עד חודש יוני שנה זו. בן נוסף של המערערת, יליד שנת 1983, ניכנס לישראל בחודש ינואר 2011 באשרת תייר שתוקפה היה למשך שלושה חודשים.

העירעור הנידון העירעור הנידון הוגש ביום 8.10.2023 וביום 9.10.2023 הוגשה בקשה למתן צו ביניים, שלפיו תוקפו של רישיון ישיבת הארעי מסוג א/5 שניתן למערערת, אשר לעת הזו עומד בתוקף עד יום 23.12.2023, יוארך עד הכרעה בעירעור.

שכן, נמצא כי אין לדחות את הממצאים העובדתיים שנקבעו במסגרתו, כי ממצאים אלו תומכים במסקנה המשפטית של פסק הדין וכן כי לא נמצאה בו טעות שבחוק.

...

בפסק-דין זה נדחה הערר שהגישו המערערים על החלטת המשיב מיום 15.5.2023, אשר דחה את הערר הפנימי על החלטה מיום 29.11.2022, שלפיה סורבה בקשת המערערים להעניק למערערת רישיון ישיבה בישראל מכוח זוגיותה הנטענת עם המערער.

לאחר עיון בפסק דינו של בית הדין לעררים, בכתב הערעור ונספחיו ובתיקו של בית הדין (שהתקבל בימים אלו), לרבות בתשובתו המפורטת של המשיב לערר שנדון בבית הדין וכן מהטעמים שיובאו בהמשך הדברים, הגעתי לכלל מסקנה כי ניתן להכריע בערעור על יסוד החומר בכתב שלפניי, אף ללא תשובה נוספת מטעם המשיב.

כמו כן וכאמור לעיל, הגעתי לכלל מסקנה כי מתקיימות הוראותיה של תקנה 148(ב) בתקנות סדר הדין האזרחי, כך שניתן לדחות את הערעור הנדון תוך הסתמכות על הנמקותיו המפורטות של בית הדין בפסק-דינו.

שכן, נמצא כי אין לדחות את הממצאים העובדתיים שנקבעו במסגרתו, כי ממצאים אלו תומכים במסקנה המשפטית של פסק הדין וכן כי לא נמצאה בו טעות שבחוק.

לנוכח כל האמור ומהטעמים שהובאו בפסק-דינו של בית הדין לעררים, הערעור נדחה.

העובד ניכנס לישראל באשרת תייר אשר פגה בחודש דצמבר 2009 ומאז החזיק באשרה שפגה ביום 18.3.19.

נסיבות המקרה חריגות, שכן העובד עבד משך שנים עם אשרה שאיפשרה עבודה ללא אכיפה, וכאשר פגה האשרה פנה לייצוג משפטי וקיבל צו מניעה בבית הדין לעררים שאסר לגרשו.

בהתייחס להעסקת עובדים זרים שלא כדין נקבע על ידי בית הדין הארצי לעבודה כי: "מדובר בעבירה חמורה, במיוחד כאשר העסקת עובדים זרים ללא היתר הופכת להיות בעיה חברתית ומוסרית. העסקת העובדים זרים, ללא היתר וללא הפיקוח של החוק ומשרד העבודה והרווחה המבטיח להם תנאי עבודה הוגנים, פוגעת גם בתנאי עבודתם של עובדים מקומיים רבים הצריכים להתחרות בשוק העבודה עם 'עבודה זולה', אנו מצווים מכוח עקרונות הדמוקרטיה של מדינת ישראל ושל מורשת ישראל להעניק יחס הוגן לזר. לפיכך אין להטיל קנס סמלי או נמוך על המעסיק פועלים זרים ללא היתר מבלי שקיימים נימוקים מיוחדים..." ע"פ (ארצי) 1001/01 מדינת ישראל נ' נפתלי ניסים, פד"ע ל"ח 145 (2002).

יש להיתחשב גם בטענות הנאשמת ולפיהן טעתה לחשוב כי כאשר פנה העובד, שעבד אצלה כבר בעבר, ובקש צו מניעה שאסר לגרשו, לא הייתה מניעה להמשיך להעסיקו בתקופת הביניים.

על פי ההלכה הפסוקה, קיימים שני תנאים מצטברים להמנעות מהרשעה – האחד, כי ההרשעה פוגעת פגיעה חמורה בשיקום הנאשם; השני, כי סוג העבירה מאפשר לוותר בנסיבות המקרה המסוים על הרשעה, מלי לפגוע באופן מהותי בשיקולי הענישה האחרים (עניין כתב).

...

לאחר שקילת טיעוני הצדדים, שוכנעתי כי בנסיבות המקרה קיימת הצדקה חריגה להיעתר לבקשה לביטול הרשעה, לפי סעיף 192א לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב] התשמ"ב- 1982, ואנמק.

לאור כל האמור, שוכנעתי כי בנסיבות יוצאות הדופן יש לבטל את הרשעת הנאשם, כפוף לכך שיחתום אף הוא על התחייבות בסך 30,000 ₪ להימנע מביצוע עבירות לפי חוק עובדים זרים למשך 3 שנים מיום מתן פסק הדין.

סוף דבר הנאשמת 1 תשלם קנס בסך 18,000 ₪, ותחתום על התחייבות בסך 70,000 ₪ להימנע מביצוע עבירות לפי חוק עובדים זרים למשך 3 שנים מיום מתן פסק הדין.