בית המשפט קבע, בין היתר, כי עובר לרצח נסחט המבקש על ידי המנוח וכי גם ביום הרצח היה אמור המבקש להעביר למנוח כסף; כי המבקש שיקר בעדותו בדבר מעשיו בזמן הרצח ולאחריו; כי ביום הרצח שוחח המבקש עם המנוח מספר רב של פעמים (ואף נקבע כי המבקש שיקר ביחס לתוכן השיחות); כי לאחר יום הרצח לא חזר המבקש לביתו או לעסק שלו במשך מספר ימים (עד למעצרו) ואף ניסה לטשטש את עקבותיו, בין היתר, על ידי החלפת רכבו לאחר הרצח (לעניין זה נקבע כי המבקש שיקר לגבי מועד החלפת הרכב, שלטענתו בוצעה עובר למועד הרצח); וכי ברכבו של המבקש נתפס כובע שעליו זוהו חלקיקי אבק שריפה שמתאימים לסוג התחמושת שפגעה במנוח.
אשר לשיחות הטלפון (אשר רלוואנטיות לבקשה למשפט חוזר שלפניי), נקבע כי בשעה 23:09, עובר למעשה הרצח, התקבלה שיחת טלפון מהטלפון הסלולרי של המבקש לטלפון של המנוח (להלן: שיחת הטלפון); הדובר (שזוהה בהמשך על ידי אשת המנוח בתור המבקש, אך לא בודאות; לעניין זה צוין בהכרעת הדין כי "הייתי מגיעה לאותן מסקנות בתיק זה גם ללא עדותה של [אשת המנוח – ע' פ'], וגם תוך היתעלמות מוחלטת מעדות זו (באשר לזיהוי הקול)"; ההדגשות במקור – ע' פ'; סעיף ח להכרעת הדין) ביקש מהמנוח לצאת לרחוב ומיד לאחר מכן נורו היריות.
ביום 19.3.1999, כחודש וחצי לאחר שהמבקש אמור היה להתייצב לריצוי עונשו, הגיש בא כוחו של המבקש דאז ערעור על הכרעת הדין.
...
בפתח הדיון בערעור טענה המדינה כי יש לדחות את הערעור על הסף בהתאם לסעיף 208 לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], התשמ"ב-1982 (להלן: חוק סדר הדין הפלילי) – שמאפשר לדחות את הערעור מחמת אי התייצבות המערער.
המשנה לנשיאה נ' הנדל עמד על הליכי החקיקה שקדמו לרפורמה ועל תכליות הדין שבבסיס סעיף 5(ב) לחוק העונשין, ובהם עיקרון סופיות הדיון, וקבע כי:
"אם המבחן לקיום משפט חוזר יהיה אפוא קיומה של אפשרות להקלה בעונש, נמצאנו – בניגוד לכוונת המחוקק – מקיימים משפט חוזר ביחס לכל רצח שאינו בנסיבות מחמירות. החריג לא יהיה עוד חריג, והכלל לא יהיה כלל. המסקנה היא שאם נקבל את עמדת המבקשים, יהיה על בית המשפט לקיים משפט חוזר ולהידרש מחדש לענישה במרבית ההרשעות ברצח, בניגוד לדין הכללי ולתכליתו" (שם, פסקה 9; ראו גם פסקאות 24-23, 27 בעניין רחמיאן).
משאלה הם פני הדברים, איני סבור כי טענותיו אלו של המבקש מקימות עילה להיעתר לבקשה למשפט חוזר.
הבקשה לקיום משפט חוזר נדחית אפוא.
