עוד ציין בית המשפט לתעבורה, כי "מבצעת העבירה" (המרכאות במקור – א.ש.) חתמה על תצהירה כשנה לאחר מועד ביצוע העבירה, דבר אשר "מהוה שהוי בלתי סביר, המצדיק דחיית הבקשה על הסף".
על החלטה זו הוגש ערעור לבית המשפט המחוזי.
לגישת המערערת, יש לפרש את צירוף המילים "עוות דין", המופיע בסעיף 130(ח) לחסד"פ, בדומה למשמעות ביטוי זה בסעיף 31(א)(4) לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], התשמ"ד-1984, שבו נאמר כי ניתן להורות על קיומו של משפט חוזר בעיניין פלילי, בין היתר, אם "מתעורר חשש של ממש כי בהרשעה נגרם לנידון עוות דין". המערערת סבורה, כי "שקולי אחידות והרמוניה מובילים למסקנה כי הנטל הרובץ על המבקש בשני סוגי ההליכים – בין אם מדובר בבקשה לביטול פסק דין, בין אם מדובר בבקשה לקיום משפט חוזר – חייב להיות זהה". לשיטת המערערת, ניתן יהיה "לפתוח" את ההליך הפלילי החלוט, רק אם יעלה בידי המבקש להראות כי התצהיר, שעליו מבוססת בקשתו, הוא בעל אמינות לכאורית ומשקל סגולי, המביא לידי מסה קריטית, בעלת פוטנציאל לשינוי תוצאת המשפט.
...
יצוין, כי בדיון שהתקיים ביום 7.3.2018 בבקשות רשות הערעור, החלטנו ליתן למבקשת רשות ערעור ולפיכך היא תקרא, מכאן ואילך, "המערערת".
רקע והליכים קודמים בעניינו של המשיב 1
מדו"ח תנועה שנרשם על שמו של המשיב 1, עולה כי ביום 24.5.2016, בצומת הרחובות אורן ושור בפתח תקווה, נהג המשיב 1 ברכב תוך חציית הצומת באור אדום.
לסיכום, על כל הטוען לקיומה של עילה זו, במסגרת בקשה לביטול פסק דין שניתן בהיעדר, להציג טעמים של ממש לביסוס טענתו, טעמים הנתמכים במסמכים ובראיות שיש בהם פוטנציאל של ממש לשינוי התוצאה.
חרף זאת קבע בית המשפט המחוזי בפסק דינו, כי "אני סבור כי כאשר מדובר במקרה בו אדם טוען שלא קיבל את דבר הדואר והוא מבקש להישפט, יש לאפשר לו את יומו בבית המשפט". בהתאם לכך, נקבע כי המשיב 1 יזומן לדיון "החל משלב הקראת כתב האישום".
לשיטתי, פסק דינו של בית המשפט המחוזי אינו יכול לעמוד מהטעמים הבאים:
בהינתן העובדה כי הודעת הקנס נשלחה אל המשיב 1 בדואר רשום, לכתובת המדווחת במשרד הפנים, חלה לגביו "חזקת המסירה", ולפיכך היה על בית המשפט לקבוע כי לא הוצגה בפניו סיבה מוצדקת לאי הגשת בקשה להישפט, גם אם המשיב 1 מבקש לטעון לחפותו.
סוף דבר
אציע לחבריי לקבל את הערעורים בעניינם של המשיבים 1 ו-3, ולדחות את הערעור בעניינו של המשיב 2, כפי שפורט לעיל.
