בקשה למשפט חוזר בעבירות חניה בירושלים

ביום 30.6.14, לאחר הליך הוכחות, הורשע המבקש בבית משפט לעניינים מקומיים בירושלים בעבירה חניה אסורה לפי סעיף 5(ו)(18) לחוק עזר ירושלים (העמדת רכב וחנייתו), תשכ"א-1960 (בשולי הדברים יצוין, כי סעיף זה הוחלף בסעיף כללי בתיקון מיום 7.7.13).

ראשית, במישור הדיוני צודקת המדינה, כי לפי תקנה 4(א) לתקנות בתי המשפט (סדר דין במשפט חוזר), תשי"ז-1957 על הבקשה להיות מוגשת "תוך תשעים יום מן היום בו נודע למבקש על קיום אחת העילות [...]". יצוין כי תקנה 4(ב) מאפשרת לנשיא בית המשפט העליון להזקק לבקשה גם אם הוגשה באיחור, משסבר שהאיחור נגרם "שלא באשמתו או ברשלנותו של המבקש". לא אומר בפה מלא שההקפדה על מועדים אלה שלמה כדבעי, ולכן גם אתיחס לבקשה לגופה; אך מעורך דין, גם אם הוא עסוק בעניינים שונים, היה מצופה להקפדה.

...

דיון והכרעה לאחר עיון בבקשה על נספחיה וכן בתגובת המדינה, אין בידי להיעתר לבקשה.

סוף דבר, אין חולק כי המבקש החנה את רכבו בסמוך לתמרור המובהק והמוכר 437, המצביע על מקום מוקצה לחניית נכים, ושאלת קיומו של סימון לפי סעיף 819 הוכרעה כאמור עובדתית.

איני נעתר איפוא לבקשה.

בית המשפט המחוזי בירושלים בשבתו כבית-משפט לעניינים מינהליים בפני כב' השופט ארנון דראל 29 ינואר 2020 ת"צ 53017-01-18 ללום נ' עירית ירושלים בעיניין: יואב ללום ע"י עו"ד מתן פריידין התובע עירית ירושלים ע"י עו"ד חנית כהן, הלישכה המשפטית הנתבעת פסק דין

קושי זה מגלה עצמו גם במקרה שלפנינו, בבואנו לבחון האם קנס המוטל בגין עבירות חניה מהוה "תשלום חובה" כמשמעותו בפרט 11 לחוק תובענות ייצוגיות, והאם ניתן לתבוע את השבתו בהליך ייצוגי, ככל שגבייתו הייתה שלא כדין.

כך, למשל, עשויה לעלות הטענה כי פסק דין בהליך ייצוגי הקובע שעל רשות מסוימת להשיב קנסות שגבתה שלא כדין, מצדיק משפט חוזר או מהוה עילה לבקשה להאריך את המועד להגשת בקשה לבטל את הקנס או להשפט (וראו בהקשר זה: מ"ח 3975/13 אלדן תחבורה בע"מ נ' מדינת ישראל, בפיסקה 11 (29.10.2013); מ"ח 7808/16 בירנבאום נ' מדינת ישראל, בפיסקה כ(6) (‏12.2.2017)).

בא כוח התובע הודיע כי הוא מבקש את הכרעת בית המשפט תוך ששב על עמדתו כי לא ניתנה הכרעה עניינית בסוגיית האפשרות להגיש תובענה ייצוגית כנגד רשות בשל גביה שגויה של קנסות חניה והודיע על רצונו בקבלת הכרעה בשאלה זו. לאחר בחינת טענות הצדדים וכן הדברים שנכתבו בפרשת איגרא ובפסק הדין מושא העירעור בפרשת קידר, החלטתי לקבל את בקשת הנתבעת ולדחות את התובענה והבקשה על הסף.

...

בדיון שהתקיים ביום 7.1.2020 החלטתי להמתין עד לדיון בעניין קידר, בטרם אחליט בבקשה.

בא כוח התובע הודיע כי הוא מבקש את הכרעת בית המשפט תוך ששב על עמדתו כי לא ניתנה הכרעה עניינית בסוגיית האפשרות להגיש תובענה ייצוגית כנגד רשות בשל גביה שגויה של קנסות חניה והודיע על רצונו בקבלת הכרעה בשאלה זו. לאחר בחינת טענות הצדדים וכן הדברים שנכתבו בפרשת איגרא ובפסק הדין מושא הערעור בפרשת קידר, החלטתי לקבל את בקשת הנתבעת ולדחות את התובענה והבקשה על הסף.

על יסוד כל האמור התובענה והבקשה נדחות על הסף.

לפני ערעור על החלטת בית משפט לעניינים מקומיים בירושלים (כבוד השופט ד' מ' דמביץ) מיום 26.5.20 בח"נ 16303-04-19 (להלן: "בית המשפט קמא"), בה נדחתה בקשת המערערת לביטול האישום בשל העידר סמכות המשיבה לתעד את העבירה באמצעות מצלמה אוטומאטית.

לגופו של עניין, קבע בית משפט קמא שבמקרה הנידון מדובר בצלום עבירה שבוצעה לאחר פסיקת בית המשפט העליון בבג"צ יוסי אור- הכהן ולאחר כניסת נוהל מנכ"ל משרד הפנים לתוקף, כך שבודאי שיש לדחות את טענת המערערת שהאכיפה בוצעה בהיעדר הסמיכה חוקית לעריית ירושלים לתעד עבירות חניה באמצעות מצלמות אוטומאטיות.

ב"כ המשיבה סמך ידו על החלטת בית משפט קמא, וטען, כי בבג"צ יוסי אור הכהן, לאחר שבית המשפט העליון אפשר למשרד המשפטים, למנכ"ל משרד הפנים ולרשויות הרלוואנטיות להשלים עבודת מטה בנושא, גובש ופורסם חוזר מנכ"ל משרד הפנים מאפריל 2018 המסדיר נוהל השמוש במצלמות ווידאו לצורך אכיפת עבירות חניה ברשויות המקומיות והעתירה נמחקה, לאחר שהיא מוצתה.

...

התוספת האחת עשרה כוללת עבירה אחת בלבד - "שימוש שלא כדין בנתיב נסיעה אשר יועד וסומן בתמרור לפי פקודה זו כנתיב תחבורה ציבורית". סעיף 27א1(יג) לפקודת התעבורה קובע: "(יג)  אין בהוראות סעיף קטן (א) כדי לגרוע מסמכויות הרשות המקומית לפי כל דין, ככל שניתנו". מהכלל אל הפרט מעיון בסעיפי חוק אלה ובפרוטוקולי דיון הצעת החוק לתיקון פקודת התעבורה, אליהם הפנה בית משפט קמא, אני סבורה כי צדק בית משפט קמא עת קבע, שלא ניתן ללמוד מהוראת סעיף 27א1 לפקודת התעבורה על הסדר שלילי, המאיין את סמכותה של רשות מקומית להשתמש במצלמות נייחות לשם מימוש סמכויותיה מכוח כל דין.

אשר על כן, לא מצאתי לקבל את טענות המערערת בהקשר זה, שכן לדידי סמכות הרשות המקומית נובעת מכוח סעיף 5(א) לחוק העזר ביחד עם תקנה 72(א) לתקנות התעבורה, והוסדרה בחוזר מנכ"ל. אשר לטענה, כי המפקח רשאי היה להורות לנהגת להזיז את רכבה בהתאם לסעיף 5א לחוק העזר ולא עשה שימוש בסמכותו- אני סבורה שיש לדחות גם טענה זו. אין הוראה בדין המחייבת את הפקח להורות כן, המחוקק נתן בידו סמכות נוספת מקבילה הנתונה לשיקול דעתו.

לאור האמור לעיל, מצאתי כי דין ערעור להידחות.

לפני בקשה להורות על משפט חוזר בעיניינו של המבקש לפי סעיף 31(א) לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], התשמ"ד-1984 (להלן: החוק), אשר לחובתו נרשמו דו"חות חנייה רבים על-ידי עריית ירושלים, בגין חניית רכבו במקום אסור, וזאת בנגוד להוראות סעיף 5(ה)(1) לחוק עזר לירושלים (העמדת רכב וחנייתו), התשכ"א-1961 (להלן: חוק העזר), וכן בגין חניה במקום בו היא נאסרה על-ידי תמרור (לפי סעיף 5(א) לחוק העזר).

לאחר ניהול הליך ההוכחות, בית המשפט לעניינים מקומיים הרשיע את המבקש, בתאריך 07.04.2016, בעבירות שיוחסו לו בהליך השני, תוך שנקבע כי מהתמונות שהוגשו עולה בבירור כי האופן בו המבקש החנה את רכבו גרם להפרעה ממשית לתנועה, ורכבים שנסעו בסמוך נאלצו לסטות ממסלולם כדי לעקוף את רכבו.

...

אף טענת המבקש לקיומה של הפליה פסולה באכיפת חוק העזר על רכבים אחרים שחנו באזור – דינה להידחות.

קביעה זו לא הופרכה בידי המבקש, ואין בטענותיו כדי לבסס טיעון שמדובר בהפליה ולא באבחנה מותרת, או שיש לסטות בענייננו מחזקת החוקיות, ממנה נהנית הרשות המינהלית המבקשת לאכוף את החוק – ומכאן שאין בידי להידרש לטענותיו אף בעניין זה. במצב הדברים הנ"ל – שוכנעתי כי לא עלה בידי המבקש להראות שנתעורר בעניינו חשש ממשי כי נגרם לו עיוות דין המצדיק קיומו של משפט חוזר.

נוכח כל האמור לעיל – הבקשה למשפט חוזר נדחית בזאת.

העותר ביקש כי בית המשפט יורה לשר הפנים להורות לרשויות המקומיות שהיו משיבות לעתירה "לחדול משימוש במצלמות מעקב לצורך ביצוע אכיפת עבירות חניה עד להסדרת הנושא בחקיקה ראשית או בתיקון חוקי העזר הערוניים". בטיעוניו הפנה העותר לסעיף 27א לפקודת התעבורה (הקובע כי צלום רכב במצלמה המופעלת באופן אוטומאטי או בידי שוטר יהיה ראיה קבילה בכל הליך משפטי לגבי 6 נושאים שצויינו באותו סעיף) כדגם להרשאה תקינה לשימוש במצלמות אוטומאטיות כדין - הרשאה אשר לדידו אינה קיימת ואינה תקפה בכל דרך אחרת.

עיקרו של ענייננו הוא פסק הדין ב-בג"צ יוסי אור-הכהן - מועט (עמוד אחד של מלל) המחזיק את המרובה: משפורסם חוזר מנכ"ל משרד הפנים מס' 4/2018 (מיום ה' ניסן תשע"ח - 21.3.2018), אשר קבע נוהל בן 6 עמודים לשימוש במצלמות וידאו לצורך אכיפת עבירות חניה ברשויות המקומיות, נחה דעתו של בית המשפט העליון כי אין מקום להורות על הפסקת השמוש במצלמות וידאו לצורך אכיפת עבירות חניה ברשויות המקומיות.

במקרה דנן מדובר איפוא בצלום עבירה שבוצע לאחר פסיקת בית המשפט העליון ב-בג"צ יוסי אור-הכהן ולאחר כניסת נוהל מנכ"ל משרד הפנים לתוקף, כך שבודאי אין דרך לסבור כי האכיפה בוצעה בהיעדר הסמיכה חוקית לעריית ירושלים לתעד עבירות חניה באמצעות מצלמות אוטומאטיות.

...

התוצאה בקשת הנאשמת לביטול האישום בשל העדר סמכות המאשימה לתעד את העבירה באמצעות מצלמה אוטומטית - נדחית.