עוד ובהמשך, עת שוחח המשיב בטלפון, הוא המשיך לאיים באומרו כי הוא ירצח את המתלוננת.
העוררת טענה, כי בידיה ראיות לכאורה להוכחת אשמתו של המשיב, בין היתר, הודעותיה של המתלוננת (שתיארה את מעשי המשיב ואת העובדה כי לאחרונה החל משתמש בסמים באופן קבוע), הודעותיו של רמונד (שהעיד גם כי המשיב נהג באלימות הן מילולית והן פיזית כלפי המתלוננת עת התגוררו בארצות הברית), עדותו של בן נוסף של בני הזוג (אסף), דו"ח פעולה ומצלמות גוף של שוטרים, עימותים בין המשיב למתלוננת ועוד.
לדידה, "לא מדובר בארוע שהנסיבות שלו מלמדות על נופח חריג של ביצוע העבירה. עבירות כאלה מוגשות בהליכים רגילים באופן שוטף ביום-יום, כאשר אני לא מבינה, למה ההליך הנוכחי הוגש כבקשה למעצר עד תום ההליכים, כאשר אנחנו מדברים על משיב ללא עבר פלילי בן 76, שעבר ניתוח מורכב כמה ימים לפני מעצרו". נטען, כי קיים סיכסוך רכושי בין המשיב לבין המתלוננת וכי גם בהליך הנוכחי מדובר "בגירסה מול גרסה".
הסנגורית המלומדת הוסיפה וטענה, כי "העובדה שמדובר בתשוש נפש, לא צריכה ולא אמורה לחזק מסוכנות". המשיב נבדק על ידי פסיכיאטר שקבע חד משמעית שאין הוא מסוכן לא לעצמו ולא לאחרים.
במאמר מוסגר ייאמר כאן, כי עתירתה זו של העוררת שונה למעשה מהעתירה המקורית אשר נכללה בבקשת השיחרור בתנאים שהוגשה לבית המשפט קמא.
...
צוין, כי לאחר שעיין בחומר ראיות, מצא בית המשפט קמא כי קיימת תשתית ראייתית המבססת לכאורה את האישום המיוחס למשיב.
קבעתי כי החלטתי זו תינתן ללא קשר לתסקיר, אך באותה נשימה ציינתי, כי יהיה ראוי שתסקיר כאמור יוגש לתיק בהקדם האפשרי וככל האפשר עד מועד הדיון.
דיון והכרעה
לאחר שנתתי דעתי להודעת הערר על צרופותיה, לטיעוני הצדדים ולאחר שעיינתי בתיק בית המשפט קמא ובחומר הראיות שבתיק העוררת שנמסר לעיוני, נחה דעתי כי דין הערר להתקבל באופן שהדיון יוחזר לבית המשפט קמא אשר יקיים דיון בבקשה, לאחר שיונח בפניו תסקיר מעצר שיבחן את מכלול נתוניו של המשיב ושל חלופות המעצר השונות, ויניח בפני בית המשפט את המלצותיו בעניין המשך מעצרו של המשיב או בתנאים לשחרורו ממעצר ככל שימצא לנכון להמליץ על כך.
כאמור, אין חולק בדבר קיומן של ראיות לכאורה לעניין העבירה המיוחסת למשיב.
