בהסכמת הצדדים, ומשסברנו כי לא יהיה בכך משום פגיעה בזכויות הצדדים, החלטנו לידון בבקשת רשות העירעור כאילו ניתנה רשות, והוגש ערעור על פי הרשות, בהתאם לתקנה 82 לתקנות בית הדין לעבודה (סדרי דין), תשנ"ב – 1991 (להלן – התקנות).
.
הסעד המבוקש לרבות פצויי הלנה והפרשי רבית והצמדה והוצאות משפט;
שוויו של נושא התובענה, ככל שאפשר לקבעו לפי העניין; היתה התביעה לסכום שיגיע לתובע לאחר בירור חשבונות שלא נתיישבו בינו לבין הנתבע, יפורש בכתב התביעה הסכום הנתבע לפי המשוער"
בעיניין רפפורט [ע"ע (ארצי) 1193/04 מרים רפפורט ו - 22 אחרים - רשות שדות התעופה (30.1.2006)] עמד בית דין זה על השיקולים המנחים בסוגיית כימות תביעות.
[ב] לאפשר לנתבע לעמוד על מהות התביעה ולהכין כראוי את הגנתו, כשהוא יודע מראש מה הם גבולות החיוב הכספי שהוא עלול להתחייב בו;
[ג] למנוע מצב בו הנתבע, או בית הדין, נאלצים להכין את תביעתו של התובע עבורו, על כל העלויות הנגזרות מכך וללא הצדקה מספקת;
[ד] למנוע היתחמקות לא-מוצדקת מתשלום אגרת בית הדין ועקיפת הדינים המסדירים אותה, שיש בהם – כשלעצמם – כדי איזון ראוי בין זכות הגישה לערכאות לבין האנטרס הצבורי במימון פעילות מערכת בתי המשפט;
[ה] למנוע שימוש לא-מבוקר בסעד הצהרתי, שאינו ניתן כדבר שבשיגרה אלא כפוף לשיקול דעתו של בית הדין בהוכיח התובע כי זהו הסעד הראוי;
[ו] לאפשר לצדדים לאמוד את הכדאיות הכלכלית של ניהול ההליכים עד תום, לעומת סיומם בפשרה".
יחד עם זאת, אין מדובר בכלל מוחלט, ויש חריגים לכלל, עליהם עמד בית דין זה בעיניין רפפורט:
"דרך המלך בשמיעת הליך היא לשמוע את ההליך כולו מעשה מקשה אחת. פיצול הדיון בהליך אפשרי רק במקרים חריגים, כגון מקרים בהם מוגשת התובענה במהלך התקיימותם של יחסי העבודה, לאמור יחסי העבודה לא נותקו והמחלוקת הניטשת בין העובד למעסיקו היא בנוגע לתחולת ההסכם הקבוצי או למעמדו של העובד ובמיוחד כן לצורך זכויות עתידיות".
(ההדגשה הוספה – ל.ג.).
מנגד, קרוב לוודאי שחיוב המערערים להציג תחשיב של רכיבי תביעתם יחייב אותם להעזר במומחה ולשאת בעלויות משמעותיות, שכן אין מדובר בעריכת תחשיבים אריתמטיים פשוטים כנדרש לצורך רכיבי התביעה המקובלים (פצויי פיטורים, פדיון חופשה, הפרישי שכר מינימום, גמול שעות נוספות וכו'), אלא מדובר בחישובים מורכבים המושפעים מנתונים רבים.
...
בהסכמת הצדדים, ומשסברנו כי לא יהיה בכך משום פגיעה בזכויות הצדדים, החלטנו לדון בבקשת רשות הערעור כאילו ניתנה רשות, והוגש ערעור על פי הרשות, בהתאם לתקנה 82 לתקנות בית הדין לעבודה (סדרי דין), תשנ"ב – 1991 (להלן – התקנות).
לעומת זאת, בנסיבות המקרה הנדון, אנו סבורים שאין לחייב את המערערים לכמת את רכיבי התביעה, גם לאחר שיוגש כתב תביעה מתוקן, מנימוקים אלה:
ראשית, המערערים כולם עדין עובדים במדינה, ותביעתם עניינה תחולתן של הנחיות נש"מ עליהם ויישומן, וזאת לצורך זכויותיהם התלויות בותק, לעבר ולעתיד.
בעל דין שנמנע מלכמת את רכיב הפיצוי שבגין עוגמת הנפש שנכלל בתביעתו, לא יישמע אפוא, בטענה כי לבית הדין מסור ממילא שיקול דעת באשר לרכיב פיצוי זה.
סוף דבר
הערעור מתקבל בחלקו: על המערערים להגיש כתב תביעה מתוקן, במסגרתו יפרטו את רכיבי התביעה כאמור בסעיף 17 לעיל.
כפועל יוצא מכך, המערערים ישלמו הפרשי אגרה, ככל הנדרש.
