לעמדתה איפוא, מינוי המשיב כאפוטרופוס נוסף לגוף הקטין הוא מוצדק, אולם מינוי זה אינו שולל את זכויות המבקשת כאפוטרופא הטבעית של הקטין, אלא יוצר הסדר של אפוטרופסות משותפת של המבקשת והמשיב, שיכולים להפעיל סמכויותיהם "יחד ולחוד". לשיטת דעת המיעוט, לא צפוי קושי מעשי בקבלת החלטות בשגרת חייו של הקטין כתוצאה מהסדר זה, אך במקרה שיתגלעו מחלוקות בין המבקשת והמשיב, לא יהיה מנוס מהכרעה שיפוטית על-פי טובת הקטין.
...
הליך זה מפנה את הזרקור לסוגיה זו ומעורר שאלה בדבר הדרך שבה יש לצעוד בדיון בה.
מונחת לפנינו בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בבאר שבע (עמ"ש 24749-07-20, כב' השופטים א' ואגו (סג"נ), ג' לוין ו-י' דנינו), שבמסגרתו נדחה הערעור שהגישה המבקשת על החלטת בית המשפט לענייני משפחה באשדוד (א"פ 716-09-19, כב' השופטת ע' גיא), ונקבע כי המשיב 1 ישמש כאפוטרופוס בלעדי לגופו של המשיב 3, אחיינו הקטין ובנה של המבקשת (להלן: הקטין).
היועץ המשפטי לממשלה, המשיב 2 (להלן: היועמ"ש), גורס גם הוא כי יש לדחות את הבקשה, הן מפני שבנסיבות המקרה אין הצדקה למתן רשות ערעור, והן לגופו של עניין.
פרשנות זו של הדין אינה מקובלת עליי.
אני סבורה כי הן לשון החוק והן תכליתו תומכים בעמדתו של המשנה לנשיאה, כלהלן.
אני סבורה כי פרשנות זו תואמת את תכלית החוק, אשר קובע כי "הורים הם האפוטרופסים הטבעיים של ילדיהם הקטינים" (סעיף 14 לחוק), כך שנקיטה בצעד הקשה – מנקודת מבטו של ההורה – של שלילה או הגבלה של סמכויותיו של ההורה כאפוטרופוס, ייעשה רק בנסיבות המצדיקות זאת ואשר קבועות באופן מפורש בסעיף 27 לחוק.
