בקשה למינוי אפוטרופוס בגלל ניסיון להשתלט על רכוש האב

בהמשך תיסקרנה גם עדויותיהם של אסחאק, ששלל סיכסוך עדכני עם נביל, ועדותו של נביל שסיפר על הסיכסוך הישן שהסתיים, הכחיש את טענות ההגנה לפיהן ניסה להשתלט על רכושו של אסחאק, ולמרות שמסר כי הקשר בינו לבין אסחאק לא היה קשר קרוב, סיפר כי סייע לאסחאק שהוא אחיו של אביו של נביל ושכנו.

האחרון אף אינו מתיישב עם תזת ההגנה לפיה אסחאק ביקש למכור את ביתו ליהודים – שאז, מדוע שייתן לענאני זכות שכירות מוגנת בנכסי נדל"ן נוספים, וזכויות בכלל רכושו? הניסוח הכללי מתיישב הרבה יותר עם ניסיון של ענאני "ללכוד ברשת" נכסים שלא היו ידועים לו, כחלק ממהלך של ניצול מצבו של אסחאק כדי לנשלו מכל רכושו.

בנוסף, קשה לראות בתשובותיו בנושא האפוטרופסות משום הוכחה למזימה של נביל כנגד אסחאק או ניסיון להשתלט על רכושו.

אוסיף ואפנה לדו"ח הסוצאלי שעמד בפני בית הדין השרעי, שם בוטאה היתנגדותו של אסחאק למינוי אפוטרופוס ולמרות זאת החליט בית הדין לעשות כן. בנוסף, הכחיש אסחאק בחקירתו הנגדית כל רמיזה בנוגע למכירת קרקעות ליהודים, ובכלל זה הכחיש כי קרוב משפחתו ששמו בהא היתנגד לכך שרכושו של אסחאק יעבור ליהודים ("לא דיברנו על יהודים..."- שם, ש' 26).

...

אציין שמקובלת עלי טענת ההגנה כי אדם מבוגר עשוי לחתום כך ללא קשר למצבו הקוגנטיבי.

על רקע זה אני קובע, כי לצורך הרשעה בעבירה לפי סעיף 47 לחוק הנוטריונים יש לבסס יסוד נפשי מיוחד, של מטרה לסייע.

יישום סבורני כי היסוד הנפשי הדורש מודעות של שעבאן לנסיבה, לפיה המסמך אותו אישר נועד לביצוע עבירה או שבעריכתו הייתה עבירה, הוכח בדרגה הנדרשת.

הכרעה הנאשם 1 מורשע בעבירה שיוחסה לו בכתב האישום.

ביום 26.11.20 הודיע בא כוחה של המבקשת כי יש חשש כבד שכל תשובותיה והתנהגותה של אלמונית נובעות מהשתלטותה של נכדתה, והמבקשת עדיין מנסה בכל כוחה לאחד את בני משפחתה ומתריעה כי הנכדה ובעלה מצויים בחובות של מיליוני שקלים ורק לאחרונה התעוררו לטפל באלמונית כאשר לנגד עיניהם שיקולים זרים ומטרת העל שלהם הנה להעביר אותה לבית אבות ולמכור את ביתה כדי להחזיר חובות.

אלמונית היא המבקשת לבין נכדתה ר.ל. היא המשיבה במהלך הדיון גם נימסרו הסברים לעניין רישום הערת אזהרה על רכושה של אלמונית שהוא זכויות בדירת מגורים, ומכאן עולה כי לחשש של המבקשת אין בו עוד כל ממש והיא היתה יכולה למשוך את הבקשה ללא צורך בקיום הדיון, בהטרחתה של אלמונית לבית המשפט, אך היא לא עשתה כן. זה המקום לציין כי מקום שאדם הוא עצמאי לחלוטין מיתנהל בעצמו, מקבל החלטות ביחס לעצמו באופן עצמאי, וכל גורמי המיקצוע סבורים שהוא לא זקוק לאפוטרופוס, יש בעצם נקיטת הליך אפוטרופסות משום פגיעה באוטונומיה של אותו אדם.

המבקשת יכולה היתה לבקש שימונה אפוטרופוס לדין לאמה, יכולה היתה לבקש שתרשם הערת אזהרה על רכושה, היא יכולה היתה לעתור רק לזמן אותה לדיון על מנת לבחון האם יש צורך במינוי אפוטרופוס או לשקול כיצד ניתן להגן על רכושה, אם אכן יש חשש מפני הישתלטות עליו.

...

ביום 19.11.20 ניתנה החלטתי בה נרשם כי לאור כל הדיווחים שבפני בית המשפט והעמדות של גורמי מקצוע, עולה כיל מעשה אין מקום למנות אפוטרופוס לאלמונית מאחר ולא היה ברור אם המבקשת מיוצגת, בירר בית המשפט מאפוטרופוס לדין ליצור עמה קשר, להסביר לה את ההחלטה ולברר איתה האם היא עומדת על הבקשה.

ישנם מקרים רבים שבהם אכן אין מנוס מכך וללא נקיטת הליך אפוטרופסות עלול אדם להיפגע, עלולים אינטרסיו וצרכיו שלא להיות מסופקים, והוא עלול להיות חשוף לניצול או פגיעה מצד צדדי ג' או החברה או עלול להיפגע בשל התנהלותו שלו עצמו וחוסר מודעותו למצבו.

בשים לב לכל האמור, שוכנעתי לפיכך כי אין ולא היתה כל הצדקה לנקוט בהליך אפוטרופסות בעניינה של אלמונית, אין חשש לאור הערת האזהרה שצפויה להירשם על דירתה מפני השתלטות על רכושה, כי היא יודעת היטב כיצד להתנהל, ואינה זקוקה שצד ג' או בית המשפט או אפוטרופסות יקבלו החלטות במקומה ועל כן דין הבקשה להידחות.

המבקשות טוענות כי הצטרפות המתנגדים לחשבונות המנוחה הייתה צעד אחד מיני רבים בניסיונם להשתלט על רכוש המנוחה.

ביום 15.9.14 המנוחה הלכה לבית עולמה בגיל ביום 7.10.14 הגישה עו"ד מגל, אשר מונתה כאפוטרופסית על גופה ורכושה של המנוחה, בקשה למינויה כמנהלת עיזבון המנוחה (ת"ע 15684-10-14 ).

המתנגדים טוענים כי ההסבר לשינוי הקיצוני שחל ברצון המנוחה דוקא בשנה וקצת האחרונות לחייה, והדרת ארבעת בניה והנתבע 4 מצוואתה (כשהנתבע 4 הסתלק מירושת אביו לטובתה של המנוחה),הוא תוצאה של השפעה של המבקשות והשתלטותן על המנוחה.

...

אשר על כן, אני קובעת כי הצוואה מיום 22.9.13 הינה תוצאה של השפעה בלתי הוגנת של המבקשות כלפי המנוחה, ועל כן דין הצוואה להתבטל.

על כן, הטענה בדבר ביטול הצוואה בשל מעורבות המבקשות, נדחית.

סיכום ת"ע 23046-05-15 בקשה לצו קיום צוואה מיום 22.9.13 שהוגשה על ידי המבקשות – נדחית.

רק לאחר פטירת המנוחה החליטו בנותיו של התובע לנסות להשתלט על רכוש ההורים וגרמו ליצירת נתק מוחלט בין הנתבעת לתובע.

בת"ע (פ"ת) 71624-11-17 אלמוני נ' אלמונית (1.6.2021) נפסק כי: "דכאון מתאר עצב או אבל, אך דכאון כשלעצמו אינו טעם לפסילת צוואה. נטילת נוגדי דכאון אינה פוגמת כשלעצמה בכשירות האדם או בצלילותו. כך גם דכאון כשלעצמו איננו בהכרח פוגע במסוגלות של הלוקה בו לערוך צוואה, אלא רק בדרגות החמורות שלו, כאשר הדכאון משבש את הליכי החשיבה". במקרה שלפניי אין עדות לכך שהדיכאון בו היה שרוי התובע בעת העברת הזכויות בנכסים, שלל ממנו את הצלילות וכושר השיפוט השוו: ת"ע 62835-08-19 א' נ' האפוטרופוס הכללי במחוז תל-אביב (13.2.2022).

על יסוד כל אלה אני קובע כי לא הוכחה טענת התובע כי ההורים לא היו כשירים בעת עשיית מי מהעסקאות מושא ההליך ואני דוחה טענה זו. טענת זיוף לאור טענת התובע על אודות זיוף המסמכים ראו: ס' 3 לכתב התביעה ועל פי בקשתו, מונתה כמומחית מטעם בית המשפט הגב' *** (להלן: "המומחית").

...

התובע צירף מסמכים רפואיים שונים לצורך הוכחת טענת חוסר כשירות ראו: פרוט' עמ' 68 ש' 11, 32-33, עמ' 75 ש' 29-31, ראו גם: נספח 6 ו-7 לתיק המוצגים של התובע ואולם אין בהם כדי להוביל למסקנה ברורה וחד משמעית על אודות מצבם הקוגניטיבי של ההורים ראו למשל: סיכום שחרור מיום 17.1.18 בו צוין כי התובע "צלול ומעט סיעודי". ב"כ הנתבעת טענה ובצדק כי "אנחנו לא יודעים לקרוא מסמכים רפואיים...". טענה זו מתיישבת עם עמדת הפסיקה ראו למשל: ע"א 472/81 קצין התגמולים נ' אברג'ל, פ"ד לז(2) 785 בו נקבע כי: "מציעה אני, שלא נעשה עצמנו לחכמי הרפואה, אלא נישאר בתחום תפקידנו כחכמי המשפט ונשאיר את העיסוק בתורת הרפואה לבקיאים בה. סבוכה היא תורת הרפואה בכלל ותורת רפואת הנפש בפרט מכדי שהדיוטות יכניסו ראשיהם בה, אף אם ינו לעשות זאת בעזרת ספרי רפואה ומילונים רפואיים למיניהם. אין לנו אלא להשאיר שאלה זו למומחים.." גם אם חלק מהמסמכים הרפואיים שהגיש התובע מצביעים על ירידה כזו או אחרת במצבו הנפשי והבריאותי ראו: למשל נספח 6 עמ' 54, 70, 100 לתיק המוצגים של התובע, הרי שלא כל ירידה בכושרו הקוגניטיבי של אדם בהכרח שוללת את כשירותו ראו: ת"ע 40700/09 ט.ל. נ' י.ע. (26.6.2012).

בנסיבות אלה, כאשר גרסת התובע ביחס להעברת הזכויות בחנות על שם הנתבעת התאפיינה בחוסר עקביות, תוך שגרסה אחת סותרת את חברתה ומנגד התשתית הראייתית הנוספת לא הותירה ספק כי ההורים ידעו על אודות העברת הזכויות בחנות על שם הנתבעת, הבינו את משמעותה והסכימו לה, אין מנוס מלהורות על דחיית התביעה וכך אני מורה.

ער אני לכך, שההסבר שנתנה לכך הנתבעת ולפיו לא רצתה שהתובע ירגיש שהוא מנושל ראו: פרוט' עמ' 50 ש' 34-35 ואולם אין בכך כדי לסתור את חזקת הרישום ואין בכך כדי לשנות את המסקנה, אשר עלתה מהתשתית הראייתית הכוללת כי ההורים נתנו את החנות במתנה לנתבעת תוך ידיעה ברורה למשמעות מעשיהם.

התוצאה היא כי התביעה נדחית.

הינה כי כן, מהמסמכים שהוגשו עולה היתנהלות בעייתית של התובעים אשר ניסו שוב ושוב לשים ידיהם על רכושו של המנוח במהלך חייו, בתחילה באמצעות ניסיונו של התובע להיתמנות כאפוטרופוס לרכושו ולאחר מכן בהגשת תביעה למימוש המחאה בנקאית שהמנוח לכאורה העביר לתובעת.

מסקנה זו מתחדדת בייחוד לאור מערכת היחסים הבעייתית בין התובע למנוח כמפורט לעיל שביסודה מרכיבים ממשיים של ניצול וניסיונות להשתלט שוב ושוב על רכושו של המנוח.

כאמור, למרות שהתובע ידע מפורשת כי למנוח מונתה אפוטרופא על גופו ורכושו, כך שהוצאת המנוח ביום 15.01.2013 מבית האבות לרשותו נעשתה שלא כדין, הוא עשה דין לעצמו.

אולם, במסגרת בקשה זו הסתיר התובע מידע קריטי ולא גילה לבית המשפט כי התובעים מצויים במצב כלכלי קשה וכי קיימים כנגדם הליכי הוצל"פ בגין חובות בסדר גודל – 1,600,000 ₪, נתונים משמעותיים לכל מי שמבקש להיתמנות כאפוטרופוס על רכושו של אדם.

...

ואולם, לאחר בחינת מכלול הטענות וכן לאחר חקירת המומחית בפני ביהמ"ש, שוכנעתי כי אין בטענות אלו ממש, ואפרט: ראשית, במקרה דנן, מנסים התובעים לאחוז במקל בשני קצותיו: מחד, התובעים טוענים כי צוואת המנוח משקפת את רצונו של המנוח תוך הסתמכות והפנייה אל מסקנות חוו"ד הראשונה של המומחית מיום 1.10.2020 (סעיף 8 לסיכומי התובעים) ומאידך, טוענים כי אותה המומחית אשר הגיעה למסקנה הנכונה בחוו"ד הראשונה שגתה ואף התנהלה באופן לא מקצועי במסגרת חוו"ד המשלימה מיום 1.4.2021 כאשר בחנה את חתימות העדים על גבי הצוואה.

סיכומם של דברים, נוכח כל האמור לעיל, עולה בבירור כי התובעים לא הרימו את נטל ההוכחה שהועבר לכתפיהם להוכחת מהימנותה של הצוואה ולא הצליחו להסיר את הספקות בנוגע לאמיתותה; ועל כן, דין עתירתם לקיום הצוואה להידחות מכל וכל.

סוף דבר: אשר על כן, נוכח כל האמור לעיל, אני מורה כדלקמן: התובענה לקיום הצוואה, נדחית.

נוכח התוצאה ובשים לב להיקף ההליך ומשכו, אני מורה כי התובעים ישאו בהוצאות הנתבעים בסך 50,000 ₪ ובאופן הבא: 25,000 ₪ לאוצר המדינה ו-25,000 ₪ לנתבעים 2-11.