בקשה למחיקת כתב אישום בשל התיישנות עבירת מהירות

לפני בקשה למחיקת כתב אישום מחמת היתיישנות העבירה המיוחסת לנאשם.

הוראת סעיף 62(2) לפקודת התעבורה התשכ"א-1961, קובעת: העובר אחת העבירות האלה, דינו – מאסר שנתיים או קנס כאמור בסעיף 61(א)(3) לחוק העונשין, התשל"ז-1977 (להלן – חוק העונשין) ואם העבירה היא עבירת קנס שדן בה בית המשפט – קנס פי 1.25 מהקנס האמור בסעיף 61(א)(1) לחוק העונשין: (2) נוהג רכב בדרך קלות ראש, או ברשלנות, או במהירות שיש בה בנסיבות המקרה סכנה לציבור, אף אם היא פחותה מן המהירות המאקסימאלית שנקבעה מלשון החוק נמצאנו למדים שהעבירה בה עסקינן היא עבירה מסוג "עוון" וההתיישנות בגינה היא 5 שנים.

...

בית המשפט בעניין ברוכים מפנה לדברי בית המשפט בע"פ 6629/98 הלר נ' מדינת ישראל, פ"ד נו(4) 346 (13.5.02) (להלן – עניין הלר): "מקובלת עליי קביעת השופט המלומד כי סעיף 239א לחוק אינו כולל "הוראה אחרת" (במובן סעיף 9 לחוק) לעניין התיישנותן של העבירות שפורטו בו. משמע, כי דין התיישנותן של העבירות המפורטות בסעיף הוא כקבוע בסעיף 9 לחוק, וכי גם על עבירות אלו ניתן להגיש כתב-אישום (או להמציא הזמנה למשפט לפי תקנה 38 לתקנות סדר הדין הפלילי, תשל"ד-1974) בגדר תקופת ההתיישנות הקבועה לכל אחת מהעבירות בסעיף 9 לחוק.

הוראת סעיף 62(2) לפקודת התעבורה התשכ"א-1961, קובעת: העובר אחת העבירות האלה, דינו – מאסר שנתיים או קנס כאמור בסעיף 61(א)(3) לחוק העונשין, התשל"ז-1977 (להלן – חוק העונשין) ואם העבירה היא עבירת קנס שדן בה בית המשפט – קנס פי 1.25 מהקנס האמור בסעיף 61(א)(1) לחוק העונשין: (2) נוהג רכב בדרך קלות ראש, או ברשלנות, או במהירות שיש בה בנסיבות המקרה סכנה לציבור, אף אם היא פחותה מן המהירות המקסימלית שנקבעה מלשון החוק נמצאנו למדים שהעבירה בה עסקינן היא עבירה מסוג "עוון" וההתיישנות בגינה היא 5 שנים.

עם זאת, על פי החלטתי היה עליה לצרף אסמכתאות לעניין מועד הזמנת הנאשם לחקירה ולעניין המועד בו הודע לו על ביצוע העבירה שמיוחסת לו בתיק שלפני.

נוכח האמור, מצאתי להיעתר לבקשה ולהורות על מחיקת כתב האישום.

לאחר עיון בבקשה, ובתגובת המשיבה, שמתנגדת לה, הבקשה למחיקת כתב האישום, בשל טענת היתיישנות, נדחית, כפי שיבואר מטה.

בעניינינו, נגד המבקש הוגש כתב אישום והזמנה לדין בעבירה של נהיגה במהירות מופרזת של 153 קמ"ש, במקום בו המהירות המירבית המותרת היא 90 קמ"ש. כעולה מכתב האישום, העבירה מבוססת על צלום הרכב באמצעות מצלמת א/3.

...

אני סבורה, כפי שעולה מהפסיקה המצוינת, כי יש לראות בפלט דותן המשטרתי "רשומה מוסדית". כעולה מפלט דותן, אותו צרפה המשיבה, כתב האישום נשלח למבקש וחזר כ"לא נדרש", ביום 17.6.21.

בנסיבות אלה, ונוכח אינטרס הציבור במיצוי הדין עם המבקש, בפרט בעבירה החמורה שמיוחסת לו, אני סבורה כי אין כל פסול לדלות מפלט מערכת דותן נתונים נוספים שיש בהם לשפוך אור על הסוגיה שלפני, בהם, המועד הראשון בו הומצא כתב האישום לנאשם.

מכל האמור מעלה, דינה של טענת ההתיישנות שהעלה המבקש להידחות.

נוכח דחיית הטענה המקדמית, אני קובעת דיון למתן מענה לכתב האישום ליום 26.11.23 בשעה 11:00.

עוד צויין כי ביום 10.12.19 הוגשה בקשה בצ"ה 27975-12-19 למתן צו הריסה לפי סעיף 239(1) + (5) לחוק בגין הבניה נשוא בקשה זו, הבקשה נמחקה.

דיון והכרעה המסגרת הנורמאטיבית בהתאם להוראת סעיף 239 לחוק: "(א) בית המשפט המוסמך כהגדרתו בסעיף 234(ג) רשאי, לבקשת תובע, לצוות על הריסת עבודה אסורה אף אם לא הוגש כתב אישום בשלה, ובילבד שיש עניין צבורי מיוחד במתן הצוו ומתקיים אחד מאלה:

(1) לא ניתן למצוא את האדם שביצע את העבודה האסורה, בשקידה סבירה; (2) לא ניתן או שאין זה מעשי למסור לאדם הזמנה לדין, בשקידה סבירה; (3) לא ניתן להוכיח מי ביצע את העבודה האסורה; (4) מי שביצע את העבודה האסורה נפטר או שאינו בר-עונשין, לרבות בשל היתיישנות שחלה על עבירת העבודה האסורה; (5) התובע החליט כי נסיבות המקרה בכללותן אינן מתאימות להמשך חקירה או להעמדה לדין פלילי לפי סימן ו'.

בנסיבות אלה נטען כי אין מקום לפתוח בהליך פלילי ארוך מקום בו המטרה העיקרית היא הסרת העבירה והמפגע התיכנוני מהמקום, במהירות וביעילות.

...

מקובלת עלי עמדת המאשימה בעניין זה ובשים לב להתנהלות המשיב לאורך השנים, העדר שיתוף הפעולה עם הפיקוח על הבניה כפי שתואר ביחס לתנאי 239(א)(1) שלעיל, מצאתי כי גם התנאי דנן מתקיים.

סיכומו של דבר: הגעתי למסקנה כי מתקיימים התנאים הדרושים למתן צו הריסה.

לפיכך, אני מקבלת את הבקשה ומורה על הריסת המבנה בהתאם לסמכות שהוקנתה לי בסעיף 239 לחוק התנון והבנייה, התשכ"ה-1965.

לפני בקשת הנאשם להורות על ביטול כתב האישום בגין טענת היתיישנות יחד עם סעיף 57א לחוק סדר הדין הפלילי (נוסח משולב), התשמ"ב - 1982 (להלן – החסד"פ).

על פי המפורט בכתב האישום, בתאריך 2.3.21 בשעה 22:37 בציר חגור נהג הנאשם ברכב במהירות של 181 קמ"ש כאשר המהירות המותרת היא 90 קמ"ש וזאת בנגוד לתקנה 54 (א) לתקנות התעבורה תשכ"א-1961.

סעיף 225 לחסד"פ נמחק, וב"כ הנאשם ככל הנראה היתייחס לסעיף 225א לחסד"פ. לא נטענה טענה עובדתית או משפטית סדורה.

בנוסף לחוקים הדנים בהתיישנות עבירות, המחוקק קבע בסעיף 57א לחסד"פ יחד עם הנחיות שהתקין היועמ"ש 'משך טפול התביעה עד להגשת כתב אישום' בהנחיה שמספרה 4.1202.

...

לכן אני קובע כי המאשימה הוכיחה כי התקבל אישור בדיעבד להארכת המועד ב- 6 חודשים נוספים.

סיכומו של דבר העבירה בוצעה בתאריך 2.3.21.

הבקשה לביטול כתב האישום נדחית.

בפני בקשה למחיקת כתב אישום בשל היתיישנות.

כנגד הנאשמת הוגש כתב אישום המייחס לה עבירה של נהיגה במהירות 91 קמ"ש, העולה על המהירות המותרת 50 קמ"ש מיום 12.6.21, בנגוד לתקנה 54(א) לתקנות התעבורה.

...

לאחר ששמעתי טענות הצדדים ועיינתי בהנחיה, מצאתי כי דין הבקשה להידחות, מהטעמים שיפורטו להלן: סיווג העבירה סעיף 68 לפקודה קובע כי העונש על עבירות המפורטות בתקנות התעבורה הינו כמפורט בסעיף 62 לפקודה: מאסר שנתיים, או קנס.

החלטת ראש יחידת התביעות להארכת התקופה ב-6 חודשים הינה: " במהלך התקופה בה נקלט התיק ביחידת התביעה עד למועד הגשת כתב אישום, נוהל תיק עקרוני בעניין סוגיית אמינות ותקינות מערכת מצלמות א/3 והייתה הצדקה להמתין עד להכרעת בית המשפט לתעבורה בהרכב תלתא. משניתן פסק ידן מרשיע, הקובע כי מצלמות א/3 הנן אמינות ואף מתוחזקות באופן תקין, החלטתי להורות על הגשת כתב אישום בתיק זה". גם אם חלפו 18 החודשים, מיום שהגיע התיק ליחידת התביעות, הרי שלאור ניהול תיקי ההוכחות העקרוניים בעניין אמינות מערכת המצלמות א/3, טוב עשתה המאשימה עת המתינה עם הגשת כתבי אישום חדשים והיה מקום לאשר הארכה, ככל שזו נעשתה, בדיעבד, עם קבלת ההכרעה בתיקים שהתנהלו.

מכל המקובץ לעיל, אני דוחה את הבקשה.