בקשה למחוק תביעה בעקבות אי תשלום חלקי של אגרה

אסקור בהמשך ביתר פירוט את השתלשלות וקורות תיק זה, אולם אציין כי הרקע להגשת שתי הבקשות שבפניי הנו אי תשלום המחצית השנייה של האגרה, במועד עליו הורתי בהחלטתי מיום 27.12.2020: "... יש לשלם את האגרה עד ליום 20.6.21. יש לקבוע תיזכורת פנימית ליום 21.6.21 לצורך מעקב אחר תשלום האגרה. לא תשולם האגרה במועד - תמחק התביעה, תוך היתייחסות לשאלת ההוצאות בהליך כולו." המחצית השנייה של האגרה לא שולמה עד ליום 20.6.2021; בית המשפט מיוזמתו טרם הורה על מחיקת התביעה; ובעניין זה הוגשו שתי בקשות, האחת הוגשה על ידי הנתבע ביום 23.6.2021 (בקשה מס' 23) במסגרתה התבקש בית המשפט להורות על סילוק התביעה מחמת אי תשלום אגרת מחצית שנייה; הבקשה השנייה, בקשה מס' 24, הוכתרה בכותרת: "בקשה, בהולה, בנסיבות.. להחזיר תיק ממחיקה עבור תשלום אגרה". בקשת התובעת הוגשה לאחר שיום קודם לכן, ביום 22.6.2021, הגישה התובעת "הודעה דחופה, לשם האחריות והזהירות, על בקשה שתוגש מחר". בגוף הבקשה נכתב כי ביום 23.6.2021 עומדת להיות מוגשת בקשה "שעניינה בין היתר במועד וגובה האגרה השנייה" (הדגשה שלי).

מתגובותיה לבית המשפט עולה כי ממילא לא הייתה לה כוונה לבצע את תשלום האגרה הנדרשת אלא לשלם אגרה חלקית בלבד, על סכום תביעה מופחת – ישאל השואל – הכיצד ניתן לעשות כן? והאם אין צורך להגיש בקשה לתיקון תביעה ולהפחית את סכומה? ואם זאת הייתה הכוונה, אזי ממילא, ובפעם השלישית, היה ברצון התובעת להוביל לדחיית מועד ההוכחות.

...

בהחלטה מיום 27.12.2020 נקבע כי: "בשעה האחרונה קיבל בימ"ש הודעה כי עליו להכנס לבידוד. משכך, לא ניתן לקיים את דיוני ההוכחות שנקבעו. אציין, כי בנסיבות אלו, והגם שניתן היה לשקול את מחיקת התביעה בשל אי תשלום אגרה במועד – לא מצאתי מקום לעשות כן. משכך מועדי ההוכחות ידחו ויתקיימו ביום 12.7.21 וביום 13.7.21, משעה 9:00 עד 14:00. יש להודיע לעדים כולם ולמקליט. יש לשלם את האגרה עד ליום 20.6.21. יש לקבוע תזכורת פנימית ליום 21.6.21 לצורך מעקב אחר תשלום האגרה. לא תשולם האגרה במועד - תמחק התביעה, תוך התייחסות לשאלת ההוצאות בהליך כולו." באותו היום אף ניתנה החלטתי הדוחה את הבקשה לפסילתי.

הכרעה לאחר שעיינתי בבקשות והתשובות להן, לאור החלטות קודמות ולאחר שבחנתי את התנהלות התובעת לאורך ההליך כולו, מראשיתו ועד לרגע זה, קובעת אני כי יש למחוק את התביעה וזאת בשל אי ציות להחלטות בית משפט; אי תשלום אגרת המחצית השנייה במועדה למרות אורכות והזדמנויות שניתנו לתובעת לעשות כן. לא זו אף זו – גם לאחר הגשת הבקשות המונחות שבפניי, ולמרות שלא הייתה החלטה פוזיטיבית בדבר מחיקת התובענה, לא פעלה התובעת לתשלום המחצית השנייה.

בנוסף ולחלופין, וגם אם הייתה מבקשת התובעת לשלם את האגרה במלואה ולאלתר (ודוק, היא לא עשתה כן, ואיש לא מנע ממנה את ביצוע התשלום בפועל, שכן התיק עדיין פתוח), סבורה אני כי אין לאפשר אורכה נוספת לביצוע התשלום ויש להורות על מחיקת התובענה.

לאור כל האמור לעיל, מורה על מחיקת התביעה.

בקשת רשות ערעור על החלטתו של בית המשפט המחוזי מרכז-לוד (כב' השופטת ה' סילש) מיום 24.10.2021 בת"א 22424-05-20, שבמסגרתה נדחתה בקשת המבקשים למחוק את התביעה שהוגשה נגדם על הסף, מחמת אי-תשלום אגרה.

מן הכלל אל הפרט יישום הילכות אלה על ענייננו מוליך למסקנה כי יש לקבל, כאמור, את העירעור באופן חלקי כפי שיפורט להלן.

...

מן הכלל אל הפרט יישום הלכות אלה על ענייננו מוליך למסקנה כי יש לקבל, כאמור, את הערעור באופן חלקי כפי שיפורט להלן.

במצב דברים זה, אין מנוס מהקביעה שמדובר בסעדים כספיים שיש להעריכם ולשלם בגינם אגרה מתאימה.

סוף דבר: הערעור מתקבל במובן זה שנקבע שהסעדים המתוארים בסעיפים 28 ו-30 לכתב התביעה הם סעדים כספיים.

עתה עותרים הנתבעים בבקשה דומה למחיקת סעדים מכתב התביעה מחמת אי תשלום אגרה מספקת ולחילופין, להורות לתובע לשלם אגרה כדין בגינם, כאשר הם נסמכים על הדימיון בסעדים בין התביעה והתביעה שכנגד ועל ההחלטה הקודמת.

אם התשובה לכך היא בחיוב, משמע שהסעד שנתבקש הוא חלקי, ובית המשפט יטה, בדרך כלל, שלא לתתו (רע"א 5321/09 ששון נ' בנק מזרחי טפחות בע"מ (6.9.09); להלן – עניין ששון).

...

אין בידי לקבל את עמדת התובע.

באותו עניין נאמר כי "עצם חיובם של בעלי מניות הרוב לרכוש את מניותיו של המיעוט בהתאם לערכן ההוגן (ומבלי להתחשב בעובדת היותן מניות מיעוט), יש בו כשלעצמו משום פיצוי על הקיפוח שהוא חווה בחברה". מכאן נראה לכאורה, כי עצם השימוש המילה "פיצוי" בסעד המבוקש, אינה מובילה בהכרח למסקנה כי מדובר בפיצוי כספי.

סבורני כי קביעה זו אינה מסייעת לתובע.

בד בבד עם הגשת כתב הגנתה, הגישה החברה תביעה שכנגד נגד המועצה והעומד בראשה – מר ניסים גוזלן ונגד הממונה על השלוט במועצה – מר עמרם נעים, לפצוי בסך כולל של 12,537,605 ש"ח. ביום 24.10.2019 ניתן פסק דין חלקי לפיו נמחקה התביעה שכנגד שהוגשה נגד מר נעים.

תמצית טענות התובעת (המועצה) בתביעה העיקרית יש לחייב את החברה בתשלום החוב למועצה בסך כולל של 4,089,428.42 ₪, מהנימוקים הבאים: מיום חתימת הסכם 2001 ועד ליום חתימת הסכם 2009, לא שילמה החברה דמי זיכיון כאמור באותם הסכמים; במהלך השנים לא נערכה היתחשבנות כספית מדי שנה בגין שווי העבודות שביצעה החברה, והאחרונה צברה חובות עצומים כלפי המועצה בשל אי תשלום דמי הזיכיון השנתיים ואגרות שלוט.

לפיכך, הסכום הנומינלי הכולל של דמי הזיכיון הוא 775,834 ₪; המורכב מ- 280,000 ₪ דמי זיכיון עבור השנים 2004-2001 (=70,000 X 4) ו- 495,834 ₪ דמי זיכיון עבור השנים 2015-2010 (85,000 X 5 עבור השנים 2014-2010 וסכום חלקי של 70,834 ₪ עבור שנת 2015).

לאחר שהמועצה ביקשה לבחון מחדש את טענותיה ולהגיש תביעה מתוקנת, הורה בית המשפט על מחיקת התביעה מחוסר מעש והוגשה התביעה הנוכחית בגין מלוא תקופת ההיתקשרות בין הצדדים.

...

לאור כל זאת, עתרה המועצה בתביעה העיקרית לחייב את החברה בתשלום כספי כולל של 4,089,428.42 ₪ המורכב מהרכיבים הבאים: דמי זיכיון שנתיים לשנים 2009-2001 לפי קרן בסך של 2,298,847 ש"ח; אגרות שילוט בגין השנים 2011-2009 לפי קרן בסך של 169,089 ש"ח; חוב לשנים 2014-2011 (כולל) לפי קרן בסך של 403,810.71; דמי שימוש ראויים, או דמי זיכיון, בגין שנת 2015 לפי קרן בסך של 85,000 ₪ בצירוף מע"מ. תמצית טענות החברה במענה לתביעה העיקרית יש לדחות את התביעה העיקרית מהנימוקים הבאים: התיישנות - בהינתן מועד הגשת התביעה (18.9.2017) חלה התיישנות על כל שנטען בכתב התביעה עובר ליום 18.9.2010 וממילא, המועצה רשאית לתבוע רק סכום של 564,097 ₪ (המוכחש על ידי החברה).

סיכום ביניים: על המועצה לפצות את החברה בגין השנים 2013-2010 עבור אובדן רווחים מפרסום על גבי בילבורדים, בסך של 960,000 ₪; על המועצה להשיב לחברה את דמי הזיכיון ששולמו למועצה, מכוח הסכם בלתי חוקי בגין השנים 2015-2013, בסך של 170,000 ש"ח. תביעה אישית נגד ראש העיר לאחר עיון בעמדות הצדדים, הגעתי לכלל מסקנה כי יש לדחות את התביעה שכנגד שהגישה החברה נגד ראש העיר.

סוף דבר לאור מכלול האמור לעיל, התביעה העיקרית – נדחית.

התביעה שכנגד שהוגשה נגד ראש המועצה – נדחית.

ביום 24.10.16 הוריתי על מחיקת התביעה נוכח אי תשלום אגרה מצד התובעים (להלן: פסק הדין).

ביני וביני, ביום 11.11.21 בית המשפט העליון הוציא נגד התובעים צו חוסם (להלן: הצוו החוסם) וזו לשונו, כמנוסח בפס' 52 לפסק דינו של הש' סולברג: "אשר על כן, לוּ תישמע דעתי, אציע לחברַי כי נקבל את ערעור המדינה באופן חלקי, במובן זה שנוציא תחת ידינו צו חוסם, המורה כי יֵאסר על סימון (הם התובעים, ד.פ.), יחד ולחוד, או לצד בעלי דין נוספים, להגיש בכל ערכאה משפטית תביעות או הליכים משפטיים בבקשה לבטל החלטות חלוטות, או להגיש תביעות או לנקוט בהליכים משפטיים בגין הליכים משפטיים תלויים ועומדים, או כאלה שהסתיימו. הצוו לא יחול על שימוש בזכות ערעור המעוגנת בדין, ותחולתו תהא מיום מתן פסק דין זה, ועד ליום 1.1.2027. למען הסר ספק, צו זה אין כוחו יפה כלפי הליכים שניפתחו זה מכבר; באותם עניינים, יכריעו בתי המשפט כחכמתם." נוסף על כך, ביום 6.9.23 הגישו התובעים את כתב התביעה בשנית במסגרת הליך חדש (ת"א 17702-09-23 לפני כב' הש' פרסקי.

בהליך שנוהל לפני, הועלתה ביום 30.9.14 טענה לפיה יש לדחות התביעה על סף בשל תשלום חסר של האגרה, ואילו בהליך המקביל בית המשפט הורה על דחיית התביעה בשל הצוו החוסם וכלל לא עסק בעינייני האגרה.

ככלל התובעים אינם משלמים את האגרות ואינם נושאים בהוצאות שמושתות עליהם, אך לנתבעים כן נגרמות הוצאות רבות בשל ריבוי התביעות והבקשות שהתובעים מגישים.

...

מכאן שגם טענה זו נדחית.

הבקשה נדחית.

על כן אני קובעת, כי כתנאי להגשת כל בקשה נוספת בתיק ישלמו התובעים לנתבעים שהגיבו לבקשה סכום של 1,500 ₪ כל אחד על חשבון הוצאות משפט.