בקשה לחייב את חברת גוגל לחשוף את זהותו של גולש

עוד טוענת התובעת, כי האיזון בין חופש הביטוי והזכות לפרטיות המוגנות על ידי האנונימיות ברשת לבין זכותו של גוף או אדם לשמירה על שמו הטוב נדון על ידי בית המשפט העליון בפרשת רמי מור – ברק אי.טי. סי (1995) החברה לשירותי בזק בנלאומיים (בר"ע 1632/07 (2010)) (להלן – "הילכת רמי מור") אשר קבע, כי "בהיעדר הסדר חקיקתי המאפשר פגיעה בזכות זו (לחופש הביטוי ולפרטיות – י.ז.ג) הרי שאין אפשרות בשיטת המשפט בישראל לתת הוראה לצד שלישי לחשוף את זהותו של אדם אחר כדי שניתן היהי להגיש תביעה נגד זה האחרון בגין עוולה שביצע לכאורה" (ר' סעיף 23 לבקשה).

עוד טענה גוגל בעמדה שהוגשה על ידה, כי בהתאם להילכת רמי מור לא ניתן, בהיעדר מסגרת דיונית או חקיקתית מפורשת, ליתן צו המורה לחשוף את זהותו של גולש אנונימי (ר' סעיפים 16-15 לעמדת גוגל).

מאחר ובפועל מדובר במפרסם אנונימי, מובן שהילכת רמי מור חלה בעניננו" (ההדגשה במקור-י.ז.ג) (ר' סעיפים 23-22 לעמדת גוגל) עוד ציינה גוגל בעמדתה, כי סעד זה עליו עומדת התובעת ראוי שינתן כמוצא אחרון לאחר שמבקש הסעד הראה ש"מיצה כל אפשרות לחשוף את זהותו של המעוול האנונימי מבלי להיזקק לסעד המבוקש" (ר' סעיף 32 לעמדת גוגל).

לאחר ששקלתי האם לחייב את התובעת בהפקדת ערובה לכסוי הוצאותיה של גוגל החלטתי, כי לא קיים ספק כי התובעת תוכל לשאת בהוצאותיה של גוגל ו/או בהוצאות שתוטלנה, ככל שתוטלנה, עליה במסגרת ההחלטה שתינתן על ידי לאחר קבלת עמדת גוגל (או שמיעת העד מטעמה).

לאור עמדת גוגל, לפיה גוגל ישראל בע"מ אינה בעליו ואינה מפעילת שירות הדוא"ל Gmail והפסיקה בענין זה (ר' עא 1622/09 גוגל ישראל בע"מ נ' חב' ברוקרטוב (2010)) ומשהתובעת לא הציגה כל טעם מדוע גוגל ישראל בע"מ היא בעלת דין מתאימה, הבקשה שהוגשה כנגדה תמחק.

...

בפסק דינו של בית המשפט העליון (רע"א 5860/16 Facebook Inc נ' אוהד בן חמו (2018)) במסגרת ערעור על החלטתה של כב' השופטת שטמר נקבע: "ככל שהדבר נוגע לפייסבוק אירלנד שביחסים בינה ובין המשיב חלים תנאי השימוש, אני סבורה כי יש לקבוע שתניית השיפוט הזר היא תניה מקפחת וכי בדין ביטל אותה בית המשפט קמא. לעומת זאת, לא הוכח כי תניית ברירת הדין הקבועה באותם תנאים מקפחת. משכך, יש לברר בישראל את בקשת האישור ככל שהיא נוגעת לפייסבוק אירלנד, על פי הדין המהותי של מדינת קליפורניה. באשר לפייסבוק ארה"ב – משנקבע כי תנאי השימוש אינם חלים ביחסים בינה ובין המשיב, יש לברר את בקשת האישור לגביה בישראל ועל פי דיני ישראל". כלומר: ניתן התר לנהל את התביעה הייצוגית נגד פייסבוק בישראל: ככל שהדבר נוגע לפייסבוק אירלנד – על פי דיני מדינת קליפורניה ואילו ככל שהדבר נוגע לניהול התביעה כנגד פייסבוק ארצות הברית, נקבע כי זו תתברר על פי דיני מדינת ישראל.

שוכנעתי, כי לאור הסכמת הנתבעת כי ינתן צו לגוגל לחשיפת פרטי בעלי חשבון הדוא"ל ממנו נשלח המייל המשמיץ, מזה, והמסגרת המשפטית שעיצב החוק, המאפשרת זימונו של עד לשם גביית ראיות ו/או המצאת מסמכים המצויים בידי תאגיד או אדם במדינה זרה, מזה, ובכפוף לאיזון שלהלן בין זכותו/ת של האלמוני/ת בעל/ת חשבון הדוא"ל important.info.asap@gmail.com לפרטיות ואנונימיות לזכותה של התובעת לשם טוב, יש מקום ליתן צו ל- Google LLC המורה לה לגלות את כל כתובות ה IP מכל המכשירים שהתחברו איתם לחשבון הדוא"ל important.info.asap@gmail.com ואת כל המידע, הפומבי והאישי, המצוי בידי גוגל ביחס לבעליו של חשבון הדוא"ל הנזכר.

לסיכום – על התובעת לפנות לפנות לרשות המוסמכת כהגדרתה בחוק ולהמציא החלטתי זו ל Google LLC.

בידי גוגל מצוי אלגוריתם שמאפשר התאמה בין העדפותיו של הגולש לבין סוג הפרסומות אליהן ייחשף עת הוא משוטט ברחבי הרשת.

הואיל וויוה לא חשפה את הקשר שלה לאיירדן ולמר אבידן, וממילא לא גילתה לגוגל כי חברת האם שלה (איירדן) הושעתה משירות, הרי שהיא הפרה את הוראות סעיף 12 ל – TOS.

בהליך שהתנהל לפניי, גוגל ביקשה שלא לחשוף את מערכות הניטור שלה.

בנסיבות שנוצרו, השיבה גוגל את הסכומים הללו למפרסמים, למעט סך 31,783 דולר שלא ניתן היה להחזירם מסיבות שונות שקשורות לחוסר יכולת לזהות את החשבון המשלם [סעיף 71 ל-נ/10].

לנוכח התוצאה אליה הגעתי, אך גם בהיתחשב בממצאים שנקבעו בפסק הדין לפיהם ויוה היא זו שהפרה את הסכם השרות, אני מחייב את גוגל בשכר טירחה ובהוצאות משפט על הצד הנמוך כפועל יוצא מחיובה בהשבה חלקית של הכספים, כדלקמן: 40,000 ₪ בגין שכר טירחה באי כוחה של ויוה.

...

אני קובע כי ויוה הפרה את הסכם השירות וכי ביטול החוזה על ידי גוגל נעשה כדין.

עם זאת, לנוכח היותו של סעיף 10 ל – TOS תנאי מקפח בחוזה אחיד ובהתחשב בשינוי שנערך בו, אני מחייב את גוגל להשיב לויוה סך 892,969 ₪ מתוך הסכום שניכתה מחשבונה, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק החל מיום 05.08.2014.

לנוכח התוצאה אליה הגעתי, אך גם בהתחשב בממצאים שנקבעו בפסק הדין לפיהם ויוה היא זו שהפרה את הסכם השירות, אני מחייב את גוגל בשכר טרחה ובהוצאות משפט על הצד הנמוך כפועל יוצא מחיובה בהשבה חלקית של הכספים, כדלקמן: 40,000 ₪ בגין שכר טרחה באי כוחה של ויוה.

בפניי שתי תביעות שהגישו עוה"ד שרין סולן (להלן: התובעת) ועוה"ד גדלי סולן (להלן: התובע), העובד במשרדה, נגד הנתבע, בהן ביקשו שני התובעים לחייב את הנתבע לפצותם מכח חוק איסור לשון הרע, תשכ"ה - 1965 (להלן: החוק), בגין פירסום שפרסם הנתבע בעמוד העיסקי של כל אחד משני התובעים במנוע החיפוש "גוגל". רקע וטענות הצדדים אין חולק, כי משרדה של התובעת מייצג את ד' כ', אישתו של הנתבע (להלן: ד') בהליך גירושין המתנהל בין השניים בבית המשפט לעינייני מישפחה ובבית הדין הרבני.

לטענת התובעת, ביום 24.4.2022 פסק בית הדין הרבני בעיניין חלוקת הרכוש בין בני הזוג, כאשר לטענתה התקבלו כל טענותיה של ד' בעיניין זה. נטען, כי כיוון שהיה מדובר בפסק דין תקדימי, הוא אף פורסם בהשמטת פרטים מזהים.

לטענת הנתבע, אפשרות הדרוג בעמוד העיסקי של התובעת פתוחה לכלל הגולשים ברשתות החברתיות להביע את דעתם האישית ולהתבטא בחופשיות ואינה מוגבלת ללקוחותיה בלבד; לראיה, טען, בעמוד העיסקי שלה מופיעה תגובה של אדם בשם משה גולן, המאשר כי התובעת לא ייצגה אותו אלא את חברו הטוב, והוא משתף את חוויותיו משיחות עמו.

בית עסק המציע מוצרים, ובעניינינו - שירותים לציבור הרחב, ואשר מאפשר דרוג כוכבים ופירסום תגובות בעמוד העיסקי שלו חושף עצמו לבקורת, לעיתים חיובית, אך לעיתים גם שלילית; כל הצדדים יוצאים נשכרים מהבעת דיעה זו: ציבור הצרכנים יידע לכלכל את צעדיו בכל הנוגע לבית העסק ולמוצר או לשירות שהוא מציע, ובעליו של בית העסק יכול לשפר את המוצר או את השרות שהוא מציע.

אלו הקוראים את הביקורות המתפרסמות במרחב הווירטואלי עושים זאת בעניים צרכניות, כאשר המשקל הניתן לביקורות כאלו אינו גבוה; משכך, הרף לקביעת פירסום המהוה לשון הרע במרחב הווירטואלי הוצב במקום גבוה יותר מאשר הפירסום "המסורתי": "עוד יש לזכור, כי כשם שלא כל קריאת גנאי ברחובה של עיר מקימה עילת תביעה, כך אף לא כל פירסום מגנה ומגונה באנטרנט מהוה עילה. רבות מן התגוביות הן דברי הבל ברמה ירודה, שכל בר דעת מבין כי אין לייחס להן כל משקל, וערכן העוולתי בהתאם." (רע"א 4447/07 מור נ' ברק אי. טי. סי [1995] החברה לשירותי בזק בנלאומיים בע"מ, פ"ד סג(3) 664 [2010]).

...

סיכומו של דבר: אינני מוצאת כי הבעת ביקורת לגיטימית בעמוד העסקי של התובעת עולה כדי לשון הרע; אינני מוצאת כי רק ללקוחותיה שמורה הזכות להביע דעה בעמוד עסקי זה, אלא גם למי שהתרשם באופן בלתי אמצעי מהתנהלותה, כגון בעל דין שכנגד; מכאן שאין מתקיימים היסודות לחיובו של הנתבע על פי החוק.

מכל האמור לעיל עולה, כי אין לחייב את הנתבע מכוח החוק.

דין התביעות להידחות, איפוא.

בהמשך, צירף דואק כמשיבה מס' 2 את חב' פרטנר פיתרונות תיקשורת נייחים (להלן: "חב' פרטנר נייחים"), תאגיד הקשור לחב' פרטנר, אשר בידיו הפרטים הרלוואנטיים בנוגע לכתובות ה-IP המצוינות.

היו שנתנו תשובה שלילית, היו שהשיבו בחיוב, והיו שהתנו את החשיפה בתנאים אלה ואחרים (אברהם אברהם "מי אתה "אחד שיודע״? על חשיפת שמו של משמיץ אלמוני במרחב הדיגיטאלי" 75 שנות עצמאות במשפט ישראלי (דפנה ברק ארז עורכת 2022).

מאז, קנתה הלכה זו שבטה בפסיקה הישראלית, ובית המשפט העליון חזר עליה פעמים רבות (ר' לדוגמא ע"א 9183/09 The Football Association Premier League Limited נ' פלוני, סה(3) 521 ; ע"א 1622/09 גוגל ישראל בע"מ נ' חברת ברוקרטוב (נבו 1.7.2010)).

כבר בתגובה מטעם פרטנר, עוד בתחילת ההליך, היא הודיעה כי (ס' 6): "פרטנר שותפות אינה צד למחלוקת בין הצדדים להליך זה, ובהתאם להוראות הדין והרישיון היא מיתנגדת באופן עיקרוני לחשיפת פרטים מזהים של מנוייה, שלא בהסכמתם. עם זאת, פרטנר שותפות משאירה את הבקשה דנן לשיקול בית המשפט הנכבד". ואכן, לאורך כל ההליך (ר' למשל ס' 3 לתגובת פרטנר לבקשת התובע) שבו חב' פרטנר וחב' פרטנר נייחים על עמדתן, כי הן מותירות את ההחלטה לשיקול דעתו של בית המשפט, בכפוף לתשלום עבור שירותי ההמצאה.

בספרם "דיני לשון הרע - הדין המצוי והדין הרצוי" בעמ' 259 (2019) הסבירו המחברים חאלד גנאים, מרדכי קרמניצר ובועז שנור, כי: "לכל מחשב המחובר לרשת מוקצה מספר (IP – Internet Protocol) המציין את כתובתו ברשת ומשמש לזיהויו. הגלישה במחשב מותירה עקבות המתבטאים בכתובת - IP של מחשב הגולשים, ואחריהם ניתן לנסות להיתחקות". אולם, כפי שהבהיר המחבר מיכאל בירנהק במאמריו "חשיפת גולשים אנונימיים ברשת" (חוקים ב 51), בעמ' 58: "ספקי תיקשורת מקצים את הכתובות ללקוחותיהם על בסיס דינאמי. ההקצאה נעשית בעצם היהתחברות לרשת האנטרנט באמצעות הספק ולכן אין צורך שהגולש ידע על קיומה של ההקצאה או על מספר ה-IP עצמו. מחשב שמחובר ברגע מסוים לרשת האנטרנט באמצעות ספק הגישה יקבל כתובת IP למשך הגלישה. כאשר יתנתק תחזור הכתובת לספק השרות ותהיה פנויה להקצאה לגולש חדש. זו כתובת IP דינאמית. כאשר מדובר בכתובת IP קבועה כל העת, המיועדת רק לשימושו של גולש מסוים, היא נקראת כתובת סטאטית". על כן, מדגיש בירנהק בספרו [מרחב פרטי] הזכות לפרטיות בין משפט לטכנולוגיה (תשע"א), בעמ' 343 כי אדם המחזיק בכתובת IP של המעוול כלפיו יכול: "לשים פעמיו לספק שירות הגישה ולבקש בדיקה במאגר הנתונים שלו, ככל שהמידע נשמר שם. אם המידע נשמר אצל הספק, הרי הוא יכול לבדוק למי מגולשיו הקצה את כתובת ה-IP הנדונה. ההצלבה אפשרית אם ספק השרות יודע את פרטי לקוחותיו – נתון שקיים בדרך כלל מטבעו של השרות – ואם שמר את נתוני הקצאת הכתובת IP. מאחר שההקצאה היא כיום ברובה דינאמית, המידע צריך להיות מדויק ברמה גבוהה. לא די לשאול למי הוקצתה כתובת ה-IP ביום מסוים, אלא יש לבחון את ההקצאה בדיוק של שעה ודקה". ואכן, הפסיקה עמדה על קושי זה בבר"ע (מחוזי-חי') 850/06 רמי מור נ' ידיעות אינטרנט מערכות אתר YNET -מערכת הפורומים, פס' 42-44 לפסק דינו של השופט עמית (נבו 22.4.2007): "רק ספק הגישה יכול לדעת לאיזה משתמש שייך ה-IP ולשם כך עליו לדעת את השעה המדוייקת, עד לרמת השניה בה נעשה הפירסום המשמיץ, כי בעידן האנטרנט המהיר, אותה כתובת IP עשויה לעבור בין מספר משתמשים במהלך דקה. העדר סנכרון מדוייק בין ספק הגישה לשעון הפורום, עלול להביא לטעות בזיהוי [...] מכאן, שבשיקולי בית המשפט אם להורות על חשיפת זהותו של הגולש-הנתבע, יש ליתן את הדעת לכך, שחשיפת ה-IP וחשיפת שמו של המשתמש, עשויה להיות אך קדימון לשורה של הליכים נוספים כמו [...] בדרך לכל אלו, חשיפת המידע עשויה להוביל למספר אנשים שעשויים למצוא עצמם מול הליכים משפטיים ללא עוול בכפם, תוך פגיעה בפרטיותם. מטעם זה, גם אם בית המשפט נעתר בתחילת הדרך לבקשה, רשאי בית המשפט לשנות את החלטתו בכל נקודת זמן בהמשך הדרך, ככל שהליך חשיפת זהותו של הנתבע כרוכה בקשיים טכניים או בהכבדה יתרה על ספקי הגישה או על צדדים שלישיים" (ר' גם ת"א (שלום-ת"א) 165617-09 ישראל סורין שוחט נ' אלעד קושניר (נבו 20.9.2016)).

...

לפיכך, דין בקשתו של דואק לדחייה (בירנהק "גבולות האנונימיות של ה״אחד שיודע״" הארת הדין ה 1, 16-17 (התשס"ט)).

סוף דבר: דין הבקשה עבור הפרופילים "יוסי דואק המוניטין" ו-"חדשות הקריות" להתקבל בחלקה.

דין הבקשה עבור הפרופיל "יוסי דואק (יוסקה הנוכל)" – להידחות במלואה.

בעיניין רעא 4447/07 רמי מור נ' ברק אי.טי.סי. [1995] החברה לשרותי בזק בנלאומיים בע"מ (25.3.2010) (להלן: עניין רמי מור) דן בית המשפט העליון בשאלת סמכותו של בית המשפט ליתן צו המורה לבעל דין לחשוף זהותו של נתבע פוטנציאלי, שביצע לכאורה עוולה כלפי התובע.

לפיכך, פתח המבקש בהליך נגד ספקית האנטרנט במסגרתו עתר לחייבה למסור פרטים שברשותה אשר יאפשרו לחשוף את זהות הגולשים המפרסמים.

בית המשפט העליון קבע, ברוב דיעות (כב' המשנה לנשיאה השופט ריבלין, בהסכמת כב' השופט אדמונד לוי, כנגד דעתו החולקת של כב' השופט (כתוארו אז) רובינשטיין), כי לא קיימת בחקיקה מסגרת דיונית שבה ניתן לחייב בעל דין לחשוף את זהותו של אדם אחר כדי שניתן יהיה להגיש תביעה נגדו בגין עוולה שביצע לכאורה, ואף אין מקום לייצר מסגרת כזו ב"חקיקה שיפוטית", ולפיכך נדחתה בקשת המבקש.

בית המשפט העליון חזר על ההלכה בדבר העידר מסגרת דיונית כאמור גם בפסיקה מאוחרת יותר (ראו למשל עא 1622/09 גוגל ישראל בע"מ נ' חב' ברוקרטוב (1.7.2010)).

עם זאת, דיעות השופטים נחלקו בשאלה האם ניתן לחייב את ספקיות האנטרנט לחשוף את זהותו של פלוני, בכדי לאפשר לבעלת הזכויות בשידורי המשחקים להגיש נגדו תביעה.

...

לאור האמור אני סבורה, כי בענייננו יש לחייב את הנתבעת למסור לתובעת את הפרטים הידועים לה אודות לקוח הנתבעת אשר לטענתה הוא שאחראי לשליחת המסרונים.

בנסיבות אלה, מצאתי להיעתר לבקשת התובעת ולפיכך אני מתירה לה פיצול סעדים, כך שתוכל בהמשך לתבוע את הסעדים הכספיים להם היא עותרת, גם אם הם נובעים מאותה עילה.

סוף דבר – דין התביעה להתקבל.