אמנם, מר ברזילי, השמאי המומחה מטעם בית המשפט, התיימר לפרש את תנאי החכירה ומדיניות המינהל וקבע בחוות דעתו ואף הוסיף וטען בעדותו כי המבקשת אינה נהנית מן ההשבחה ביתרת המקרקעין כי על פי הבנתו חבה היא בהשבת המקרקעין למינהל, ואולם, לפרשנותו לא יכולה להיות כל תוחלת, ובודאי שאיננה עדיפה על כל פרשנות אחרת שהרי מלאכה זו נתונה בידי בית המשפט.
המבקשת בדיון, שהתקיים בפני ביום 15.5.16, הודיעה כי היא מנהלת משא ומתן אל מול המינהל בענין הארכת תקופת החכירה, מבלי שהניחה כל תשתית עובדתית באשר לתוצאות ההליך הנידון.
...
סוף דבר
לאור כל האמור לעיל, אני קובעת כי בהינתן העובדה כי בוצעה הפקעה של חלק ממקרקעין מכוח הוראות חוק התכנון והבניה, בשטח בשיעור של 40.85% משטח המגרש בו החזיקה המבקשת, ובהינתן העובדה כי יתרת המקרקעין הושבחה בשיעור העולה על שווי פיצויי ההפקעה עד לתקרה של 40% משווי המקרקעין – תקרת הפטור על פי חוק התכנון והבניה, אין המבקשת זכאית לפיצוי בגין הפקעת שיעור זה.
אשר לפיצוי בגין היתרה העולה על שיעור הפטור, שהיינו 0.85%, המדובר בשיעור המקים זכות לפיצוי מכלל השטח שהיה בחכירת המבקשת, כיחידת מגרש אחד, וזאת בהתאם לקביעת השמאי מטעם בית המשפט – מר ברזילי, כמפורט בעמודים 33-35 לחוות דעתו, בסך של 48,277 ₪, נכון ל- 20.11.1995.
בהתאם לאמור אני מורה על העברת עותק מפסק דין זה לידי המינהל, שמא יש רלבנטיות לתוצאה זו במישור היחסים הפרטי שבין המינהל למבקשת.
ככל שלא תוגש כל תביעה ו/או דרישה מטעם המינהל בנדון, בתוך 60 יום מיום מסירת פסק הדין לידי המינהל, ישלמו המשיבים למבקשת את פיצויי ההפקעה שנפסקו בצירוף הפרשי הצמדה וריבית מיום 20.11.1995
התביעה בעיקרה נדחית, למעט שיעור הפיצוי שנקבע, כמפורט לעיל, עליו היו המשיבות נכונות להידבר כבר בראשית ההליכים אשר התקיימו בתיק זה.
משנדחתה התביעה בעיקרה ומקום בו חשפה התביעה את המשיבות לעלויות התדיינות גבוהות במיוחד, נוכח העמדת התביעה על סכום פיצוי מופרך של 23 מיליון ₪, ובהינתן התוצאה לעיל, ראיתי לנכון לחייב המבקשת בהוצאות המשיבות בסך של 30,000 ₪.
