בקשה להתיר עדות מתלונן והצגת ראיות בשלב הטיעונים לעונש לאחר הודאה בהסדר טיעון

בד בבד, ביקש המבקש להגיש ראיה חדשה נוספת לתיק בשלב זה. מכאן הבקשה שלפנַי.

ב"כ המבקש נסמך על תגובתו של עו"ד שלף, ממנה עולה כי המלצתו להגיע להסדר טיעון נבעה בין היתר מהיעדר חוות דעת רפואית בעיניינה של המתלוננת.

עם זאת, התלבטתי, שמא יש בראיה החדשה – חוות הדעת הרפואית – כדי להטיות את הכף ולהצדיק את עיכוב ביצוע עונש המאסר, כפי שנתבקש, עד אשר יתברר העירעור לגופו.

דומה, כי בעצת שניהם, חתם על ההסדר, הודה במיוחס לו. מתגובתו של עו"ד שלף למדנו, כי הודאת המבקש התקבלה מתוך רצון חופשי, לאחר שהוצגו לפניו החלופות השונות שניצבו לפניו, ומשהוסבר לו שברצותו ינוהל ההליך עד תום.

עו"ד שלף מעיד על עצמו, כי עצתו להגיע להסדר טיעון, ניתנה רק לאחר שבחן את חומר הראיות בכללותו ועמד על הסכויים והסיכונים הכרוכים בניהול המשפט.

...

לאחר ששבתי והפכתי בנימוקי הבקשה ובטענות הצדדים, אלו שבכתב ואלו שבעל-פה, לקראת הדיון, במהלכו ולאחריו, הגעתי לכלל מסקנה כי דין הבקשה להידחות.

אשר על כן, הבקשה נדחית.

לשיטת המבקש, ב"כ המשיבה נדרשו לקבל אישור מיוחד מן הממונה עליהם להסדר הטיעון החריג שגובש לאחר שהעבירו חומרי חקירה במהלך חודש ינואר 2020 לידי המתלוננים לצורך שימוש בהליך אזרחי, ופעולה זו זיהמה את עדויות המתלוננים והובילה לצורך בהקלה בעונשו של המבקש.

לבסוף, טען המבקש כי המועד בו ביקש לחזור מהודייתו - לאחר שהורשע ולפני שנשמעו הטיעונים לעונש - עומד בתנאים הקבועים בחוק ובפסיקה, קל וחומר כאשר מדובר בהודיית עורך דין, שיש בה כדי לשלול ממנו את המשך העיסוק במקצוע ואין לכך כל הצדקה לאור חפותו המלאה.

זו נעשתה לאחר שסנגורו הקודם בחן את מכלול חומר הראיות, שטח באזני המשיבה את שלל טענות המבקש הן במהלך השימוע והן במסגרת הליך הגישור, והציג לו את הסיכונים וההשלכות הצפויים מניהול הליך הוכחות לעומת הודאה במסגרת הסדר טיעון.

אשר לעיתוי הגשת הבקשה, במקרים בהם מתבקשת חזרה מהודיה בשלב מוקדם יותר, תהא הנטיה ליבראלית יותר להתירה.

...

ורביעית, דינה של הטענה בדבר חוסר אחידות הענישה ואפליית המבקש ביחס לנאשמים האחרים - להידחות.

בהתייחס לשלל טענות המבקש כנגד נוסחו של כתב האישום המקורי, סבורני כי שעה שכתב האישום תוקן באופן משמעותי ושיקלל נתונים ראייתיים שונים, לא ניתן לראות בהן כבעלות משקל משמעותי, בוודאי לא מהסוג היכול לשאת על גבו חזרה מהודאה.

סוף דבר מכלול הנתונים שפורטו לעיל - העובדה כי המבקש עורך דין במקצועו; היה מיוצג באופן ראוי ומקצועי; והתרשמותי כי המבקש היה מעורה מאד בניהול הגנתו, בפרטי ההסדר ובהשגת התוצאה המוסכמת שהתגבשותה השתרעה על פני תקופה לא מבוטלת, והבין בצורה מלאה את העובדות בהן הודה - מוביל למסקנה כי לא התקיימו אותם נימוקים מיוחדים המצדיקים חזרה מהודיה וביטול הכרעת דין ועל כן אני דוחה את הבקשה.

דרך המלך להוכחת נסיבות הקשורות בבצוע העבירה במקרה של הסדר טיעון היא הכללתן בהסכמה בכתב האישום המתוקן, או הגשת בקשה לערכאה הדיונית מכוח סעיף 40י(ב)(2), להבאת ראיות חדשות בשלב הטיעונים לעונש.

הודאת נאשם בעובדות כתב אישום מתוקן מבטאת הסכמתו לעובדות ולנסיבות האמורות בו, לכן, משהודה הנאשם בעובדות כתב האישום, לרוב לאחר שיח עם גורמי התביעה ובמסגרת הסדר טיעון, משקף כתב האישום הסכמת הצדדים לאמור בו. בית המשפט קבע כי, לנאשם ניתנה ההזדמנות, במסגרת הסדר הטיעון, להוסיף העובדות והנסיבות שהן רלוואנטיות לגישתו לגזירת דינו ומשלא עשה כן אין הוא יכול בשלב זה להציג ראיות נוספות המהוות נסיבות מקילות לעונשו.

ישנה חשיבות במניעת מצבים בהם בשלב טיעונים לעונש יוצגו לחובת הנאשם לראשונה ראיות שלא ציפה להגשתן ולא יכול היה להיתמודד עמן ועל המאשימה להמנע מהפתעת הנאשם בשלב זה של ההליך, משכך על כתב האישום להתייחס לנסיבות המחמירות אלו וככל שהצדדים מגיעים להסדר טיעון ראוי שתודיע על כוונתה להציג ראיות אלו המאשימה מבעוד מועד.

(ב)  על אף האמור בסעיף קטן (א) - (1)  בשלב הטיעונים לעונש, הנאשם רשאי להביא ראיות מטעמו, ובילבד שאינן סותרות את הנטען על ידו בשלב בירור האשמה, והצדדים רשאים להביא ראיות שנקבע בחיקוק כי יובאו בשלב זה; (2)  בית המשפט רשאי, לבקשת אחד מהצדדים, להתיר להביא ראיות בעיניין נסיבות הקשורות בבצוע העבירה בשלב הטיעונים לעונש, אם שוכנע כי לא הייתה אפשרות לטעון לגביהן בשלב בירור האשמה או אם הדבר דרוש כדי למנוע עוות דין.

המאשימה הודיעה מבעוד מועד כי בכוונתה להעיד המתלוננת ולהציג התמונות בטיעוניה לעונש בטרם הסכמת הנאשם להסדר הטיעון שנחתם בין הצדדים וכאמור במעמד זה, לא היתנגד ב"כ הנאשם לכך, אם כי שמר טיעוניו למועד בו ישמעו הטיעונים לעונש.

...

כאשר משקללים האמור לעיל, ועל פי ההלכה שנקבעה בבית המשפט העליון בעניין נואורה, ומתוך שממילא המופיע בתמונות מצוין בצורה תואמת בעדות המתלוננת, בניסוח כתב האישום ובתיעוד הרפואי שהוגש, אני מאשר הגשת התמונות במסגרת טיעוני המאשימה לעונש.

הנאשם הורשע על פי הודאתו בעובדות כתב אישום מתוקן (בשנית), כמפורט להלן: בעובדות האישום הראשון נטען כי בתקופה הרלבנטית היו המתלונן ובני משפחתו בעלים של קרקע מסוג "מירי" (להלן- המקרקעין), וזאת מכוח היותם יורשי המנוח חאלד הידמי (להלן גם- המנוח), סבו של המתלונן, אשר המקרקעין היו רשומים על שמו.

הנאשם אימת את התצהיר בכזב באמצעות החותמת המזויפת, באופן היוצר מצג שוא כאילו חליל חתם על התצהיר האמור בפני עו"ד. פקיד קבלת הקהל חשד בתצהיר שהוצג לו, ולאחר שערך בירורים לא נעתר לבקשת הנאשם לקבל את תעודת הפטירה של חדרה.

במסגרת אישום זה הורשע בבצוע עבירה של זיוף בנסיבות מחמירות, לפי סעיף 418 לחוק העונשין; שימוש במסמך מזויף, לפי סעיף 420 לחוק העונשין; שתי עבירות של ניסיון לקבל דבר במירמה בנסיבות מחמירות, לפי סעיף 415 סיפא + סעיף 25 לחוק העונשין; ושתי עבירות של בידוי ראיה, לפי סעיף 238 לחוק העונשין.

בדיון מיום 14.06.20, זמן קצר לאחר תחילת שמיעת עדי התביעה, ולאור הערות בית המשפט, הודיעו הצדדים כי הגיעו להסדר טיעון לפיו הנאשם יודה בעובדות כתב האישום המתוקן (בשנית).

בקשה לחזרה מהודאה ביום 25.8.20, כשלושה שבועות לאחר שמיעת טיעוני הצדדים לעונש, הגיש הנאשם, בעצמו, בקשה לחזרה מהודאה, וכן בקשה לשיחרור עורך דינו מייצוג.

המאשימה היתנגדה לבקשה, בהעדר נימוקים מיוחדים המצדיקים העתרות לה. המאשימה הדגישה כי לאחר הגעת הצדדים להסדר הטיעון, ווידא בית המשפט שהנאשם מבין את משמעות ההודאה, תוך שהקריא לו את כתב האישום המתוקן בשנית.

סעיף 153(א) לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], התשמ"ב-1982, מורה כדלקמן: א)  הודה הנאשם בעובדה, אם בהודיה שבכתב לפני המשפט ואם במהלך המשפט, רשאי הוא בכל שלב של המשפט לחזור בו מן ההודיה, כולה או מקצתה, אם הרשה זאת בית המשפט מנימוקים מיוחדים שיירשמו.

הגם שבקש לחזור בו מהודאתו, אני מוצאת להעניק משקל לדבריו במועד הטיעונים לעונש, בגדרם הביע חרטה ואמר שעשה טעות.

...

נוכח האמור לעיל, בשים לב לחומרה הטמונה במעשיו של הנאשם, לנזק שנגרם בפועל, כמו גם הנזק הפוטנציאלי, ובהינתן מדיניות הענישה בעבירות מרמה הנוגעות לעסקאות מקרקעין, אני קובעת כדלקמן: בגין האישום הראשון יקבע מתחם עונש הולם הנע בין 18 ל-36 חודשי מאסר בפועל; ובגין האישום השני יקבע מתחם עונש הולם הנע בין 12 ל-24 חודשי מאסר בפועל.

מסקנה זו מתחזקת בשים לב למסמכים המזויפים שהוגשו לעיון ערכאות שיפוטיות, אשר נחזו להיות מסמכים כשרים, באופן המעיד על הצורך למגר תופעה פסולה זו. עיון ברישומו הפלילי של הנאשם מעלה כי באמתחתו הרשעה פלילית אחת, הרלבנטית לענייננו, בגין ביצוע עבירות מרמה ומס.

משכך, הטענה נדחית.

הסדר הטיעון ביום 23/03/23, לאחר סיום שמיעת פרשת התביעה, במהלכה העידה המתלוננת, הוצג הסדר טיעון במסגרתו, כאמור, הודו הנאשמים בעובדות כתב האישום המתוקן, ומבלי שהוצגה הסכמה עונשית.

באשר למיקום הנאשמים במיתחם – עתרה המאשימה למקמם בחלקו התחתון של המיתחם, אם כי לא בתחתיתו, על אף היותם נעדרי עבר פלילי שלקחו אחריות על מעשיהם, וזאת לאור השלב הדיוני המאוחר בו הודו בכתב האישום המתוקן וכן לאור הצורך בהרתעת הרבים ובהרחקת הנאשמים מהחברה לתקופה ארוכה על מנת שלא יממשו איומם לשוב ולפגוע במתלוננת לכשישתחררו.

באשר לקביעת עונשם של הנאשמים בתוככי המיתחם טען ב"כ הנאשמים כי יש ליתן משקל לכך שאלה לקחו אחריות על מעשיהם, על אף קשיים ראייתיים שהתגלו במהלך שמיעת הראיות, אשר הובילו אף לתיקון כתב האישום לקולה.

בעיניין החומרה היתרה שיש באירועים מסוג זה המבוצעים על רקע "כבוד המשפחה" אפנה לדבריו של סגן הנשיאה, כבוד השופט א. ביתן בגזר דינו, עת קבע כדלקמן: "הנחת הנאשמים שהם רשאים לכפות על המתלוננת דפוסי היתנהגות שאינם מקובלים עליה, מבוססת על תפיסה פטריארכלית הרואה באישה כמי שנתונה תחת מרותו של הגבר וחייבת לנהוג בהתאם להוראותיו, המתירה מיניה וביה ענישת האישה על ידי הגבר, כולל במעשי אלימות ואף במוות, על סטייה מהשורה.

לא זו אף זו, במקרה דנן אף קיים פוטנציאל נזק משמעותי יותר, עת התבקש נאשם 1 אף לעלות על גופה של המתלוננת עם הרכב במהלך הארוע – מעשה שלו היה נעתר נאשם 1 ומבצעו - היה מוביל, יש להניח, לנזק משמעותי אף יותר מהנזק הגופני הכבד שניגרם למתלוננת בפועל.

בעיניין זה די אם אציין כי המתלוננת הגיעה לעדותה בבית המשפט ממעון חסוי - מסגרת בה היא שוהה, כעולה מדברי ב"כ המאשימה במעמד הטיעונים לעונש, עד לימים אלה, תוך נתוק ממשפחתה וסביבתה המוכרת.

על אף שהודאת הנאשמים ניתנה רק לאחר שמיעת עדות המתלוננת, מאחר ולאחר שמיעת עדותה נערך תיקון משמעותי בכתב האישום – לא מצאתי כי יש לזקוף עובדה זו לחובת הנאשמים.

...

אין בידי לקבל טענת ההגנה כי מדובר באירוע ספונטני ולא מתוכנן.

כמו כן, בע"פ 764/21 מדינת ישראל נגד אמיר אבו לבן (21/04/21) נקבע כי: " סעיף 77(ב) לחוק העונשין מורה לבית המשפט לקבוע את הפיצוי במסגרת ההליך הפלילי, לפי מידת הנזק או הסבל שנגרמו ביום ביצוע העבירה או ביום מתן ההחלטה על הפיצויים. תכליות פסיקתם של פיצויים לפי הסעיף, כוללות את הצורך ליתן סעד מיידי לנפגע; להכיר בסבלו; ולקדם אפשרות להיטהרות העבריין עצמו, באופן העשוי לתרום לשיקומו (ראו למשל: רע"פ 9727/05 גליקסמן נ' מדינת ישראל...)". לאור האמור, ובשים לב לתמונת הנזק שנפרשה לפניי מעדותה של המתלוננת, מהתמונות אשר הוצגו, מטיעוני ב"כ המאשימה ומעובדות כתב האישום המתוקן, כמפורט לעיל, שוכנעתי כי יש לקבוע פיצוי משמעותי לנפגעת העבירה אשר יוכל אף לסייע בשיקומה.

סוף דבר, אני גוזרת על כל אחד מהנאשמים 1, 2, ו-4 את העונשים הבאים: 60 חודשי מאסר בפועל שימנו מיום מעצרם.

על נאשם 3 אני גוזרת את העונשים הבאים: 55 חודשי מאסר בפועל שימנו מיום מעצרו.