עניינה של החלטה זו בבקשות התובע להגיש תצהיר עדות ראשית נוסף ולצרף ראיה חדשה, וזאת לאחר שהסתיימה פרשת הראיות והצדדים הגישו סיכומים בכתב.
הנתבעת הוסיפה וטענה, כי תביעה זו מנוהלת מזה למעלה משלוש שנים, היתנהל הליך מלא משלב קדם משפט, הליכי גילוי ועיון במסמכים, תצהירי עדות ראשית, שמיעת הוכחות ועד הגשת סיכומים; אין ממש בטענת התובע שהעתרות לבקשותיו לא תיפגע בזכויותיה הדיוניות והמהותיות; הנזק הראייתי והדיוני הצפוי לה הוא עצום מאחר שכל טענות הנתבעת "נגזרו" מטענות התובע.
בבואו של בית הדין להכריע בשאלה האם להתיר הגשת ראיה מסוימת באיחור, עליו לשקול מספר שיקולים, וביניהם: השלב בו מצוי ההליך; מועד ידיעתו של בעל הדין על אודות קיומה של הראיה הנוספת או המועד שבו היה עליו לדעת על כך (רע"א 4729/16 מדינת ישראל-משרד הבינוי והשיכון נ' מפלסי הצפון בע"מ, מיום 20.6.2016, בפיסקה 4 והאסמכתאות הנזכרות שם).
...
בכתב התביעה עתר התובע לחייב את הנתבעת לשלם לו כספים שונים בגין תקופת עבודתה של העובדת זרה אצל הנתבעת וסיומה בסכום כולל של 17,723 ש"ח.
בהחלטה מיום 17.8.21 נעתר בית הדין באופן חלקי לבקשת התובע בנוגע לעובדת הזרה, וקבע כך:
"10. משמצאתי שראוי ליידע את העובדת הזרה על קיומו של ההליך המשפטי ולאפשר לה להצטרף אליו, ככל שתמצא לנכון, אני מורה לתובע להמציא לעובדת הזרה, בתוך 30 ימים מהיום, החלטה זו בצירוף כל כתבי בי-הדין וההחלטות שניתנו מראשיתו של ההליך ועד היום. ההמצאה תיעשה במסירה אישית, והודעה על ביצוע ההמצאה תוגש לבית הדין לא יאוחר מיום 30.9.21.
אשר לראיות שהיו בידי התובע והוא נמנע מהצגתן, הנתבעת טענה שחל לגביהן הכלל שלפיו משנמנע בעל דין מלהביא ראיה שבהישג ידו, יפעל הדבר לחובתו ותוסק המסקנה כי אילו הובאה אותה ראיה היתה פועלת כנגדו.
משצורפו לתשובת התובע אסמכתאות בנוגע להמצאת כתבי בי-הדין לעובדת הזרה, ולא הוגשה מטעמה כל הודעה – אני קובעת שההליך המשפטי הובא לידיעתה של העובדת הזרה, התאפשר לה להתייצב אליו והיא בחרה שלא לקחת בו חלק.
לנוכח האמור, הבקשה נדחית.
לאחר שבחנתי את בקשת התובע, ואף מבלי לבקש את עמדת הנתבעת, מצאתי מקום לדחות את הבקשה.
