כללי:
בפני בקשת המבקש להתיר הבאת ראיות לסתור את קביעת המוסד לביטוח לאומי בהתאם להוראות סע' 6 ב. לחוק פיצויים לנפגעי תאונות דרכים - 1975.
בצד זה הודגש כי רשימת הטעמים המצדיקים התרת הבאת ראיות לסתור אינה רשימה סגורה וכי כאשר מתעוררים ספקות וסימני שאלה באשר לקביעות הועדה הרי שהכף תיטה לבירורם נוכח תכליתו הראשונית של כל הליך שפוטי – בירורה של האמת, כך, כדוגמה, נפסק בעיניין רע"א 2993/14 מרדכי רוטמן נ' הכשרת הישוב חברה לביטוח בע"מ [פורסם בנבו] (2014) כי החשש שהוועדה לא נתנה דעתה לתעוד רפואי שאפשר שתהא לו השלכה על מסקנותיה, יכול שיהווה עילה למתן היתר לסתירת ראיות, וכך נקבע:
" מצבים נוספים בהם ייתכן שיהיה מקום לשקול להתיר להביא ראיות לסתור את קביעת הועדה הרפואית לנפגעי עבודה בדבר הקשר הסיבתי, עשויים להתעורר כאשר בגדרם של הליכים קודמים בעיניינה של התאונה הובאו נתונים רפואיים סותרים בשאלת הקשר הסיבתי והועדה לא נתנה דעתה למחלוקות אלה, או כאשר בעברו של התובע הייתה תאונה נוספת, או שיש לו עבר רפואי רלבאנטי והועדה לא התייחסה להשפעות אפשריות של אירועים אלה על סוגית הקשר הסיבתי בין התאונה לבין מצבו ... מצבים אלה אינם שונים, במהותם, ממקרים אחרים בהם יש מקום להתיר הבאת ראיות לסתור כיוון שהועדה הרפואית לא נתנה דעתה לחומר רפואי שיכולה להיות לו השלכה על מסקנותיה" (עוד ראו לעניין זה - רעא 7598/20 - פלונית נ' פלוני, [פורסם בנבו] (2021); רע"א 8908/17 קרנית –קרן לפצוי נפגעי תאונות דרכים נ' פלונית, [פורסם בנבו] פסקה 11 (2018); רע"א 4752/20 פלוני נ' אליהו חברה לביטוח בע"מ [פורסם בנבו] (2020))
עוד ובנוסף הובהר בפסיקה כי על פרוטוקול הוועדה הרפואית לבטא את הלך מחשבתם של חבריה באופן המאפשר מעקב אחריו וככל שלא ניתן לעשות כן יש לאפשר הבאת ראיות, כך הובהר ברע"א 4045/01 אדרי נ' איתן חב' לביטוח בע"מ [פורסם בנבו] (2001) -
"בדיון האחרון בפני ועדת הערר הלין המבקש על טפולי החמצן שהוא עובר, אך נראה שתלונה זו לא זכתה לתשומת לבם של חברי הועדה. גם אם חברי הועדה נתנו את דעתם לשאלת החמרת מצבו של המבקש בתחום זה, הרי שהדבר לא בא לידי ביטוי בפרוטוקול באופן שמאפשר מעקב אחר הלך מחשבתם. במצב דברים כזה, כשלמעשה וועדת העררים לא דנה בשאלת החמרת מצבו הרפואי של המבקש בתחום הריאות, וכשעולה מן התעוד הרפואי כי החמרת המצב הינה מוחשית ביותר, יש לאפשר למבקש להביא ראיות שתסתורנה את קביעת הנכות המקורית של המוסד, כך שהפיצוי שיקבע לו יהלום את מצבו הרפואי שניגרם לו בעקבות התאונה"
ובדומה נפסק ביחס להתעלמות הוועדה מתלונות על רגישויות או כאבים בעבר העולים מתוך התעוד הרפואי שהוצג לפניה כי יש בכך להצדיק הבאת ראיות לסתור (וראו, כדוגמה - רע"א 7666/15 המאגר הישראלי לביטוח רכב הפול נ' פלוני [פורסם בנבו] (2016) ; רע"א 40869-12-18 פ.נ. נ. כלל חברה לביטוח בע"מ ואח' [פורסם בנבו] (2018); תא (פ"ת) 4885-11-09 מלכה חן נ' התאגיד המנהל של המאגר לביטוח רכב חובה הפול (2010) [פורסם בנבו] ורבים אחרים).
...
הפסיקה נהגה על דרך הכלל בגישה מצמצמת בכל הקשור להיעתרות לבקשה להבאת ראיות לסתור וזאת מטעמים הנוגעים ליעילות הדיון ומשאיפה לאחידות ראייתית ועובדתית בין ההליכים השונים המתנהלים בערכאות ובמוסדות השונים.
כך מצאנו בדבריו של כב' הש' ריבלין ברע"א 4484/06 - רינה מור נ' אישי ישיר חברה לביטוח (1996) בעמ ואח' [פורסם בנבו] (2006) –
"סעיף 6ב לחוק הפיצויים נועד בעיקרו שלדבר לפטור את בית המשפט מהליך מתמשך, מסובך ומורכב בקביעת דרגת הנכות של הנפגע (בר"ע 309/86 "אררט" חברה לביטוח בע"מ נ' אזולאי, פ"דמ(4) 690, 701).
ועדת הערר נימקה והסבירה במסקנותיה את הטעם מדוע יש להעדיף את תוצאות הבדיקה המאוחרת ולא מצאתי כל טעם משפטי או עובדתי בבקשה מדוע אין לקבל מסקנה זו.
לאור זאת, טענתו של המבקש לטעות בהחלטת ועדת הערר בכך שלא נפסקה לו נכות בהתאם להוראות תקנה 37(8)(א) לתקנות הביטוח הלאומי (קביעת דרגת נכות לנפגעי עבודה) בגין שבר בחוליה שהתרפא, דינה להידחות.
סוף דבר:
לסיכומם של דברים, הבקשה להביא ראיות לסתור נדחית.
