לצד זאת שירות המבחן מעריך כי בשילובו בטיפול הסיכון להישנות עבירות יופחת ועל כן ביקש שירות המבחן לדחות את הדיון בעיניינו של המשיב בשלושה חודשים.
ב"כ המאשימה הפנה לאמור בתסקיר שירות המבחן באשר לפרוגנוזה נמוכה לשקום והפנה להתרשמות שירות המבחן ממערכת היחסים בין הנאשם והמתלוננת.
אציין כי חרף העובדה שהמאשימה ביקשה להשלים טיעוניה בכתב בדבר אי כשירותו של הנאשם לעבודות שירות, לא הוגש כל טיעון.
...
לאחר שבחנתי את מכלול השיקולים המעוגנים בסעיף 40ג(א) לחוק העונשין כפי שפירטתי אותם לעיל, ובשים לב לאופייה של אלימות שהופעלה כלפי המתלוננת, מצאתי כי מתחם העונש ההולם נע בין מאסר מותנה ל- 12 חודשי מאסר בפועל.
כאשר מניעותו של נאשם לבצע עבודות שירות נובעת מנסיבות שאינן תלויות בו או ברצונו הטוב, אלא אך בשל מצבו הבריאותי שאליו הוא נקלע שלא באשמתו אני סבורה כי לא יהיה זה צודק או הוגן לגזור עליו חלף מאסר בעבודות שירות מאסר לריצוי מאחורי סורג ובריח, בעניין זה אפנה לרע"פ 1/09 ג'וג'ו אסרף נ' מדינת ישראל, (17.03.2010):
"נציין כי במובן הערכי אין מצבו של אדם עם מוגבלויות צריך לדעתנו להיות שונה לרעה מזה של כל אדם, לא רק בשל חוק שוויון זכויות לאנשים עם מוגבלויות, תשנ"ח-1998, המדבר (סעיף 2) ב'זכותו להשתתפות שוויונית ופעילה בחברה בכל תחומי החיים', אלא בשל חובת הגינות שאינה טעונה חוק, והיא מעוגנת בערכים אנושיים בסיסיים. הרי לא יתכן, כי אדם עם מוגבלות ייאסר במקום שאחר לא ייאסר".
הדברים מצאו ביטוי בפסיקה ענפה בה דובר בנאשמים אשר בית המשפט מצא תחילה כי העונש הראוי להם הוא מאסר בעבודות שירות, אולם בשל מצבם הבריאותי שבעטיו הם נמצאו כלא כשירים להשמה בעונש זה , בתי משפט בסופו של דבר השיתו עליהם ענישה מקלה יותר בדמות מאסר מותנה.
אשר על כן במכלול השיקולים לקולא ולחומרא אני גוזרת על הנאשם את העונשים הבאים:
5 חודשי מאסר על תנאי למשך שלוש שנים והתנאי הוא שהנאשם לא יעבור עבירת אלימות כלפי בן זוג לרבות עבירת איומים ויורשע בה.
בנסיבותיו של הנאשם אינני מחייבת אותו בקנס כספי או פיצוי.