בקשה להשית קנס על ביזיון בית משפט לפי סעיף 6 לפקודה

לפני בקשה, שהגישה המבקשת, לפיה, בית המשפט מתבקש לעשות שימוש בסמכותו לפי סעיף 6 לפקודת ביזיון בימ"ש ולכוף את המשיבים בקנס, וכן לציית לפסק הדין שמורה לנתבעים להפסיק או למנוע רעשים שבוקעים מהדירה, עקב שימוש בכלי נגינה.

המבקשת צרפה דוח אקוסטי שנעשה על ידי מומחה ביום 19.2.21 בין השעות 11:15 - 12:15 ולפיו בזמן הנגינה נשמע רעש חזק בעוצמה של 86 DB. בהתאם לבקשה, התבקש בית המשפט להטיל קנס על המשיבים אשר לא יפחת מסך של 2,000 ש"ח ליום וזאת בהתאם לפקודת ביזיון בית משפט.

...

בסוף דבריה אף אמרה המבקשת "לאחרונה אין הפרות". בנוסף, הדוח שהציגה הינו דוח ישן לזמן הגשת הבקשה ואף בו לא עולה כל טענה על הפרה של תנאי מתנאי ההסכם.

מכל המקובץ, דין הבקשה להידחות.

לפני בקשה לפי פקודת בזיון בית משפט "להורות על הטלת קנס על הנתבעים, ולאור ביזיון בית המשפט באי קיום פסק הדין אשר ניתן על ידי בית הדין הנכבד בתיק זה ביום 27.11.16 והמורה למשיב 1 להמציא טופס 101 תוך 7 ימים מיום פסק הדין". ביום 27.11.16 ביקשו הצדדים בתיק 27755-11-14 כי בית הדין יפסוק בתיק בדרך של פשרה כדלקמן: "אנחנו מבקשים כי בית הדין יפסוק בעיניין כולו בדרך של פשרה, לפי סעיף 79א' לחוק בתי המשפט ללא נימוקים, וזאת על סמך החומר שנימצא בתיק בית הדין.

" ביום 11.4.18 הוגשה תביעה לפי סעיף 6 לפקודת בזיון בית משפט (להלן: "הפקודה"), שהיא מושא החלטה זו. יש להעיר כי היה מקום להגיש את הבקשה לפי הפקודה בתיק 27755-11-14 ולא להגיש תביעה חדשה.

...

מכח הסכמת הצדדים ניתן באותו יום פסק דין כדלקמן: "מכח הסכמת הצדדים, כאמור בסעיף 79 א' לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], התשמ"ד – 1984, לאחר שבחנו את עיקרי טענות הצדדים, הננו פוסקים, לסילוק סופי ומוחלט של כל תביעות התובע מהנתבעים, בדרך של פשרה כדלקמן:

ביום 6.2.17 הוגשה בקשה לפסילת הסכם הפשרה וביום 15.2.17, לאחר קבלת תגובת הנתבעים, ניתנה החלטה כדלקמן: "לאחר שבחנתי את הבקשה לפסילת הסכם הפשרה, ואת התגובה, הבקשה נדחית מהסיבות הבאות:

ההכרעה – לאחר שבחנתי את הבקשה ואת טענות הצדדים, דין הבקשה להידחות וזאת מהטעמים הבאים: ראשית, הבקשה לביזיון הופנתה כנגד אי מסירת טופס 101 ולא כנגד החיוב הכספי.

מאידך גיסא, בית המשפט כשיתבקש ליתן צו אכיפה לפי הפקודה, אם בדרך של קנס ואם בדרך של מאסר, ושניהם הם דרכי אכיפה חריפים וקיצוניים, יבחן וישקול אם לדעתו ננקטו הליכים מתאימים במסלול האחר ואם נוצרו התנאים המצדיקים עשיית שימוש בפקודה בכפיית ביצוע פסק הדין בדרך זו. המסקנה היא, כי חרף הדרכים המקבילות לביצוע פסק-דין, שנסקרו לעיל במקרים של צו אישי, עדיין לא ייחפז בית-המשפט ליתן סד על-פי הפקודה, והוא יעשה כן רק במקרים יוצאי דופן כשכלו כל הקיצין בדרך האחרת.

התוצאה איפוא כי הבקשה נדחית.

ההחלטה נשוא העירעור ניתנה במסגרת בקשה לפי פקודת בזיון בית המשפט, שלפיה הסמכות הנתונה לבית המשפט הדן בבקשה לפי הפקודה היא הטלת קנס או מאסר, זאת מכוח סעיף 6(1) לפקודת בזיון בית משפט הקובע כי לבתי המשפט: "... הסמכות לכוף אדם בקנס או במאסר לציית לכל צו שניתן על ידם והמצוה לעשות איזה מעשה או האוסר לעשות כל מעשה." משמע; אמצעי האכיפה העומדים לרשות בית המשפט ולסמכותו עפ"י פקודת בזיון בית המשפט הם שניים: "קנס" או "מאסר", זאת כדי להביא את המפר או לגרום לו לציית "לכל צו שניתן על ידם והמצוה לעשות איזה מעשה או האוסר לעשות כל מעשה". בהוראה זו לא נאמר כי בית משפט רשאי ומוסמך לכוף אדם לציית לצוויו בדרך אחרת כגון צו הריסה.

די בעיניין זה להפנות למאמרו של אורי שטרוזמן, "על בזיון בית משפט (על "על בזיון בית-משפט", מאת אליעזר בן שלמה)", המשפט ט', תשס"ד, 533, שם נכתבו הדברים הבאים היפים גם לענייננו:

זאת ועוד ראוי להפנות לדברים שנאמרו בספרו של משה קשת, "ביזיון בית משפט", 2002, בעמ' 155: "הפועל היוצא הוא כי כל הפרה של צו שפוטי, אשר מבקשים לאכפו על פי סעיף 6 לפקודה, מחייבת בדיקת הבחנה בין הפרה, שנבצר מהמשיב או הנתבע לגרום לתיקונה, לבין הפרה, שיש בידי בעלי הדין להשיב מצב לקדמותו, לגרום להפסקת ההפרה או לקיים את הצוו השפוטי.

...

מבוא: לפנינו ערעור על החלטת בית משפט השלום בקריות (כב' השופט ש. ארדמן) (להלן: "בית משפט השלום"), שניתנה ביום 3.7.19, בת"א 3036-11-17, לפיה נעתר בית משפט השלום לבקשת המשיבה על פי פקודת בזיון בית משפט (להלן: "פקודת בזיון בית משפט" או "הפקודה") והורה כדלקמן: "1. אני גוזר על המשיבים כולם קנס בפועל בסך 100,000 ₪.

התוצאה מכל האמור לעיל, היא שהערעור מתקבל בחלקו כך שחלף החלטת בית-משפט השלום מיום 3.7.19 ניתנת ההחלטה הבאה: (1) תשלום הקנס המיידי בסכום של 100,000 ₪, כפי שהורה בית-משפט השלום עומד בעינו ללא שינוי.

בנסיבות העניין, מצאנו לנכון להביא לידיעת כב' השופט מוחמד עלי הדן בתובענה לפירוק שיתוף את הצורך והדחיפות המתבקשת לקדם את הדיון בתובענה שבפניו, הכל במידת האפשר (כפוף לאילוצי יומנו).

לפיכך, אנו מורים למזכירות בית המשפט להמציא עותק פסק הדין לעיון כב' השופט מוחמד עלי, הדן בת"א 23055-05-19, בבית משפט שלום בקריות.

בהחלטה מיום 3.2.2021 (להלן: ההחלטה לפי פקודת בזיון) בית המשפט קבע כי "פסק הדין לא מולא וגם החלטת בית המשפט המחוזי לא קויימה והדברים ברורים". עוד נקבע, כי "ה[מבקשת] מסרבת להפנים את החלטות ביהמ"ש ומנסה לתת פרשנות בלתי אפשרית שלפיה למרות הניסוח הברור של פסה"ד ולמרות ההחלטה בבקשה לעיכוב ביצוע, הרי ש[...] על בימ"ש זה שדן עתה בגיזרה הצרה של קיום פסה"ד, לשנות את פסה"ד ויתרה מכך לעקוף את החלטת בימ"ש המחוזי...". לשיטתו של בית משפט השלום, "משמעות הדבר, שזה המקרה לקבוע סנקציה מרתיעה שאחרת ברור שפסה"ד לא יקויים". בנסיבות אלה, הורה בית משפט השלום כדלקמן: (1) המבקשת חויבה בקנס על אתר בסך של 20,000 ש"ח, שישולמו תוך 30 ימים; (2) המבקשת חויבה לשלם את הוצאות ההליך הנוכחי בסך 10,000 ש"ח, שישולמו תוך 30 ימים; (3) המבקשת חויבה, תוך 30 ימים, לקיים את פסק הדין, "למעט חיבור פיסי של בלוני הגז לגז, ולמעט העמדת בלוני הגז אשר תיעשה מטבע הדברים ע"י ה[משיבה], ככתבו וכלשונו"; (4) אם הדבר לא יבוצע תוך 30 ימים, תשלם המבקשת על כל יום איחור קנס של 1,000 ש"ח. על ההחלטה לפי פקודת בזיון הוגש ערעור פלילי (ע"פ 49444-02-21) (להלן: העירעור על החלטת הביזיון) ועמו בקשה לעיכוב ביצוע של ההחלטה לפי פקודת בזיון.

לא יכול להיות חולק כי קנס כאמור הוא בגדר "עונש" שהוטל לפי סעיף 6 לפקודת בזיון בית משפט.

סעיף 8(1) לפקודת בזיון בית משפט קובע כי "צו המטיל עונש שניתן ע"י בית משפט מחוזי או בית משפט שלום עפ"י סעיף 6 יהא ניתן לערעור באותם התנאים הנוהגים בעירעור על פסק דין פלילי המטיל עונש כיוצא בזה". הפסיקה פירשה הוראה זו כך שמקום שבו נעתר בית המשפט לבקשה למתן "צו המטיל עונש" לפי הפקודה, רשאי בעל הדין אשר כלפיו מופנה הצוו להגיש ערעור פלילי בזכות.

...

בהחלטה מיום 3.2.2021 (להלן: ההחלטה לפי פקודת בזיון) בית המשפט קבע כי "פסק הדין לא מולא וגם החלטת בית המשפט המחוזי לא קויימה והדברים ברורים". עוד נקבע, כי "ה[מבקשת] מסרבת להפנים את החלטות ביהמ"ש ומנסה לתת פרשנות בלתי אפשרית שלפיה למרות הניסוח הברור של פסה"ד ולמרות ההחלטה בבקשה לעיכוב ביצוע, הרי ש[...] על בימ"ש זה שדן עתה בגזרה הצרה של קיום פסה"ד, לשנות את פסה"ד ויתרה מכך לעקוף את החלטת בימ"ש המחוזי...". לשיטתו של בית משפט השלום, "משמעות הדבר, שזה המקרה לקבוע סנקציה מרתיעה שאחרת ברור שפסה"ד לא יקויים". בנסיבות אלה, הורה בית משפט השלום כדלקמן: (1) המבקשת חויבה בקנס על אתר בסך של 20,000 ש"ח, שישולמו תוך 30 ימים; (2) המבקשת חויבה לשלם את הוצאות ההליך הנוכחי בסך 10,000 ש"ח, שישולמו תוך 30 ימים; (3) המבקשת חויבה, תוך 30 ימים, לקיים את פסק הדין, "למעט חיבור פיסי של בלוני הגז לגז, ולמעט העמדת בלוני הגז אשר תיעשה מטבע הדברים ע"י ה[משיבה], ככתבו וכלשונו"; (4) אם הדבר לא יבוצע תוך 30 ימים, תשלם המבקשת על כל יום איחור קנס של 1,000 ש"ח. על ההחלטה לפי פקודת בזיון הוגש ערעור פלילי (ע"פ 49444-02-21) (להלן: הערעור על החלטת הביזיון) ועמו בקשה לעיכוב ביצוע של ההחלטה לפי פקודת בזיון.

לאחר שעיינתי בטענות המבקשת, אני סבורה כי הדרך הנכונה להשיג על החלטתו של בית המשפט המחוזי מיום 18.3.2021 הייתה באמצעות הגשת ערעור בזכות מכוח סעיף 87(ד) לחוק העונשין.

סעיף 8(1) לפקודת בזיון בית משפט קובע כי "צו המטיל עונש שניתן ע"י בית משפט מחוזי או בית משפט שלום עפ"י סעיף 6 יהא ניתן לערעור באותם התנאים הנוהגים בערעור על פסק דין פלילי המטיל עונש כיוצא בזה". הפסיקה פירשה הוראה זו כך שמקום שבו נעתר בית המשפט לבקשה למתן "צו המטיל עונש" לפי הפקודה, רשאי בעל הדין אשר כלפיו מופנה הצו להגיש ערעור פלילי בזכות.

ביום 28.7.14, הוגשה לבית המשפט השלום בחדרה במסגרת עמ"א 2183-96 בקשה מטעם היועץ המשפטי לממשלה (להלן-"היועמ"ש") לפי סעיף 6 לפקודת בזיון בית משפט (להלן-"הפקודה") ובמסגרתה עתר לכוף את המבקש, ע"י קנס יומי בסך של 5,000 ₪, או לחילופין, ככל שהקנס לא יועיל, על ידי מאסר, למלא אחר צו הריסה שניתן במסגרת גזר הדין ולהרוס את המבנה אותו בנה המבקש שלא כדין כמצבו ביום ההריסה (להלן-"הבקשה לפי פקודת ביזיון בית משפט").

המשיבה טוענת כי היתר הבניה היה היתר חלקי בלבד שלא הכשיר שימוש חורג במבנה ולאור האמור, הוצאת היתר הבניה לא ביטלה את הקנס שהוטל על המבקש בהחלטת בית המשפט לפי פקודת ביזיון בית המשפט ולא ביטלה את צו ההריסה המקורי שניתן במסגרת גזר הדין משנת 1997.

...

בענין זה ושלא בלי היסוס אני קובע כי מאחר ובכל מקרה ההחלטה על פי הפקודה שבגינה נפתח תיק הגבייה עמדה בתוקפה גם במועד פתיחת התיק, והחלטתי לפיה המבקש לא יחויב בקנס שנצבר בתקופה הסמוכה לפתיחת התיק, התבססה בעיקרה על ספק העומד לזכות המבקש ומאחר ובמועד נקיטת ההליכים היה קיים בפועל חוב הניתן לגבייה על פי אותה החלטה, אין להורות על בטלות כל הליכי הגבייה שננקטו כנגד המבקש, וכל שנדרש הוא תיקון יתרת החוב בתיק הגבייה בהתאם לאמור בסעיפים 130-131 לעיל.

סיכום סיכומו של דבר, אני קובע כי החלטת בית המשפט בבקשה לפי פקודת בזיון בית המשפט עמדה ועומדת בתוקפה לרבות הסנקציות שנקבעו בה, ובהתאם המבקש, אשר לא השלים את ביצוע צו ההריסה עד ליום 19.5.19 , מועד בו פקע תוקפו גם היתר ההריסה שניתן למבקש, מחויב בקנס היומי שנקבע בהחלטה לפי פקודת ביזיון בית המשפט החל מיום 19.5.19 ועד ליום 27.1.20, ואולם בגין תקופה זו לא ניתן יהיה להפעיל את הסנקציה החליפית שנקבעה באותה החלטה של 5 ימי מאסר כנגד כל תשלום יומי שלא שולם על ידי המבקש.

לאור מכלול נסיבות העניין שבו נתקבלו אמנם חלק מהותי מטענות המבקש אך מאידך נקבע גם כי למבקש חוב משמעותי על פי ההחלטה לפי פקודת בזיון בית משפט, אני קובע כי כל צד ישא בהוצאותיו.