אלה העובדות והנסיבות הראויות לבחינה לצורך הכרעה בטענת ההגנה:
המדובר בפרוייקט בניה שביצעו המערערים במסגרת פרוייקט "פינוי-בינוי" בבנין שברח' קהילת ורשה 25 בתל-אביב, כאשר בשלביה הראשונים של הבניה התירה תכנית בנין עיר (להלן: "התב"ע"), בניית בנין ובו 19 דירות, כאשר לאחר הליכים שננקטו הותרה הקלה, לפיה הורשו המערערים לבנות בבנין 22.8 יחידות דיור.
אין להתעלם מהעובדה ואין לשכוח שמדובר בפרוייקט בניה אשר בוצע במסגרת פרוייקט פינוי-בינוי, שרשויות התיכנון של העיריה היו שותפות לו עוד משלב חיתוליו, על כן, לא ניתן לומר שהמערערים פעלו כגנבים בחשיכה תוך נסיון לקבוע עובדות בשטח בניגוד לתכניות הבינוי הקיימות או המתוכננות, והרי במקרה זה הוכח הלכה למעשה שהעיריה ביקשה ואף דרשה מהמערערים להגיש בקשה לתיקון התב"ע באופן שיתיר בניית דירה נוספת בבנין המגורים, אך מעבר לכך הבקשה כללה גם שינוי הכניסה לבנין, כל זאת בשים לב לעובדה שהעיריה התקשתה לפנות פולשים אשר תפסו חזקה, ככל הנראה, במקום שהיה מיועד לכניסה המקורית של הבנין.
...
מסקנה זו של ביהמ"ש קמא מקובלת עלי ואינני מוצא מקום להתערב בה.
טענה נוספת שהעלו המערערים, ולגביה התלבטתי לא מעט, היא טענת ההגנה מן הצדק.
סיכומו של דבר – ומשבאתי לבחון את מעשיה והתנהגותה של המשיבה, אין לי אלא לקבוע כי הגם שבוצעה עבירת בניה על ידי המערערים, בעצם ביצוע עבודות הבניה עוד בטרם קיבלו אלה לידיהם את היתר הבניה נשוא הדירה הנוספת, הרי הוכח הלכה למעשה שלא היתה כל מניעה להכשיר בניה זו, בניה אשר המשיבה הסכימה לה עוד בשלב התכנונים המוקדמים של הפרוייקט, אך מתן ההיתר התעכב נוכח הצורך להגיש בקשה לתיקון תב"ע.
הבקשה לתיקון תב"ע היתה בקשה משותפת הן למערערים והן למשיבה, כאשר לשני הצדדים היה אינטרס מובנה לתיקון התב"ע הקודמת, והאינטרסים של שני הצדדים היו משותפים באופן שהמערערים הגישו את הבקשה בשמם, אך זו הוגשה לא רק בידיעתה של המשיבה, אלא בהסכמתה המפורשת ואף לפי בקשתה.
אם העיכוב באישור הבקשה לתב"ע נקודתית הוא פועל יוצא של הליכים ביראוקראטיים של גורמי התכנון במשרדי המשיבה, ואם המשיבה עצמה גילתה את דעתה המפורשת על הסכמתה למתן היתר לדירה ה-23, ואם המשיבה אישרה את הבקשה להיתר בניה לדירה ה-23 זמן קצר לאחר הגשת כתב האישום נגד המערערים, הרי יש בכל אלה כדי להביא לידי מסקנה כי אף שהמערערים עברו עבירה על חוק התכנון והבניה, כפי שקבע ביהמ"ש קמא, עדיין עומדת להם טענת ההגנה מן הצדק ועל כן ראוי היה שלא להגיש את ההליך הפלילי כנגד המערערים ולא להרשיעם בדין.
סופו של דבר, כאמור, מצאתי לקבל את העירעור ולהורות על ביטול פסק דינו של בית המשפט קמא.
