הסכם הפשרה ממשיך ומסדיר את הזכויות בבניין באלפסי, וקובע כי ההוראות הרלוואנטיות שבהסכם יהוו חלק מתקנון הבית המשותף בבניין באלפסי, וכי יבוצעו בהקדם הפעולות הדרושות לרישום הבניין כבית משותף, תוך היתייחסות גם לזכויות בגגות ולזכויות הבניה.
כמו כן נקבעו הוראות באשר להצמדה וזכויות נוספות במחסנים ובגגות, ולהפיכת שטחי המחסנים והגגות לרכוש משותף.
כך, בבקשה לרישום הבית המשותף בשנת 1992 פעלו המבקשים בהתאם להסכם השני, ולבקשה לא צורף הסכם הפשרה אלא ההסכם השני בלבד.
הפער בין רישום הבניין באלפסי כבית משותף לעומת המנעות מכל רישום של הבית בברלין, מלבד הערת אזהרה בשנת 2000, הוא פער גדול העשוי להצביע על כך שבן ברון לא ראו עצמם כבעלי הבית ברח' ברלין.
לטענתם במקרה זה לא מתקיימות נסיבות פסק הדין בעיניין לחאם, מניין תקופת ההתיישנות לא נפסק ולא "הונעו גלגלי המירשם".
סעיף 21 לחוק ההתיישנות קובע:
"פסק דין בתובענה שעברו עליו עשרים וחמש שנה בלי שהזכאי לפיו עשה פעולה כל שהיא כדי לבצעו, רשאי החייב לטעון טענת היתיישנות; ואולם פסק דין בתובענה שלפי תכנו אינו טעון ביצוע אינו נתון להתיישנות".
בתובענה שהגישו ביקשו בן ברון להצהיר "כי עסקת החליפין בהתאם להוראת פסק הדין שניתן ביום 27.4.90... הנה ברת תוקף וכי יש להורות על אכיפתה".
אכן, הנוסח הדווקני של הסעד המבוקש הוא להצהיר על תוקפה של עסקה בין הצדדים, אולם אותה עסקה קיבלה תוקף של פסק דין, כך שלמעשה מדובר באכיפתו של פסק הדין.
...
יתר על כן, העובדה שרעיון כלשהו עלה במהלך הדיון שקדם להסכם הפשרה אינה מעידה בהכרח על כך שאותו רעיון התקבל בסופו של דבר, ויתכן שההיפך הוא הנכון.
אם במהלך הדיון בבית המשפט עלתה אפשרות של חלוקה לפי חדרים, אך היא לא מצאה ביטוי בהסכם שנחתם בסופו של דבר, נראה כי הדבר מצביע דוקא על הסכמת הצדדים שלא להנהיג חלוקה לפי חדרים.
סיכום
לאור כל האמור אני קובעת כי הסכם הפשרה משנת 1990 שנכרת בהסכמת שני הצדדים ואף קיבל תוקף של פסק דין עומד בעינו, והשינויים שיש להחיל לגביו הם רק השינויים שנקבעו במפורש בהסכם השני משנת 1992.
