בקשה להצהרה על אי-חובת תשלום לאגודה שיתופית לתושבים שאינם חברים

משלא הצהיר תושב כי אין בכוונתו לשלם על שירות, שתיקתו מהוה מניעות מלכפור בזכותו של נותן השרות לתשלום לפי חוק עשיית עושר ולא במשפט התשל"ט – 1979 (להלן: "חוק עשיית עושר").

לאור האמור, טענתם המקדמית של הנתבעים בדבר העידר סמכות עניינית נדחית, ובית המשפט השלום מוסמך לידון בתובענה הכספית של התובעת שאינה בבחינת תביעה לחיוב בתשלום מס. הנתבעים טענו להעדר יריבות בינם לבין התובעת היות והם אינם חברי האגודה השיתופית, לא קיבלו שירות ספציפי אותו ביקשו לקבל ואין בינם לבין התובעת התחייבות חוזית חתומה.

הסוגיה העומדת להכרעה לפניי, אם כן, היא האם במקרה שלפניי ניתן לחייב את חברי האגודה אשר פרשו והמשיכו להתגורר במקום, או מי שאינו חבר באגודה אך מתגורר בישוב לבון, לשלם את חלקו בהכנסות היישוב, על פי הגבייה שמבצעת האגודה? הצדדים מסכימים כי היישוב לבון, כאמור, הוא ישוב קהילתי המתאפיין באוכלוסייה קטנה של מתיישבים, עם אופי, אידיאולוגיה וחזון משותף של כלל התושבים וכי הוא מיתנהל על פי עקרונות המקובלים עליהם.

בעיניין זה העיד העד מטעם התובע, מר מרק שירין כי : " ... ראשית- אני ידעתי היטב לאן אני מגיע ומה החובות שלי כתושב ישוב קהילתי ובאתי מתוך הבנה שאני מגיע לישוב שמתנהלת בו אגודה. דבר שני- ברור לי לחלוטין שגם אם פיתאום מסיבה כזו או אחרת, אני מחליט להפסיק חברות באגודה, זה לא שולל את החובה שלי להמשיך ולשלם את התשלומים לגוף הזה שבסופו של דבר מדובר בכספים שמשמשים את הישוב ואין לי שום כוונה להיות רוכב חופשי על גבם של שאר התושבים.

הראיות בתיק לפניי מלמדות כי הנתבעים הבינו את חובותיהם וזכויותיהם ואשרו את הצביון של היישוב, האמינו בחזון של המקום וחלקם אף לקח חלק פעיל סמוך למועד הקמת היישוב, בפעילות האגודה והוועד וניהול היישוב ובהתאם הם נתנו את הסכמתם לגבייה ולחובתם לשלם את חלקם בתקציב האגודה, זאת ללא קשר לחברות בה. אציין כי לאחר ששמעתי את עדות הנתבעים קשה להיתעלם מהמניעים מאחורי סרוב הנתבעים לשאת בתשלום ואשר מבוססים בעיקרים על אי שביעות רצון מאופן ניהול היישוב, חילוקי דיעות "פוליטיים" ובקורת על הוועד, בעיקר על ידי מי שלקחו חלק פעיל בניהול היישוב ועמדו בראש ועד האגודה והוועד המקומי .

...

הראיות בתיק לפניי מלמדות כי הנתבעים הבינו את חובותיהם וזכויותיהם ואישרו את הצביון של היישוב, האמינו בחזון של המקום וחלקם אף לקח חלק פעיל סמוך למועד הקמת היישוב, בפעילות האגודה והועד וניהול היישוב ובהתאם הם נתנו את הסכמתם לגבייה ולחובתם לשלם את חלקם בתקציב האגודה, זאת ללא קשר לחברות בה. אציין כי לאחר ששמעתי את עדות הנתבעים קשה להתעלם מהמניעים מאחורי סירוב הנתבעים לשאת בתשלום ואשר מבוססים בעיקרים על אי שביעות רצון מאופן ניהול היישוב, חילוקי דעות "פוליטיים" וביקורת על הועד, בעיקר על ידי מי שלקחו חלק פעיל בניהול היישוב ועמדו בראש ועד האגודה והועד המקומי .

הדרך גם הייתה ועודנה סלולה לפני הנתבעים לפנות בהליך מתאים בפני הערכאה השיפוטית המוסמכת או לפני רשם האגודות השיתופיות ולהעלות את טיעוניהם הן בסוגיות של הנגישות למקומות ציבוריים והן בעניין הסמכת הוועד לגבות ארנונה / היטל בהיקף רחב יותר – שתי סוגיות אשר אינן עומדות להכרעה לפניי במסגרת הליך זה. לאור כל המקובץ לעיל, אני קבועת כי הנתבעים מחוייבים לשאת בתשלומי האגודה גם לאחר פרישתם ממנה ועליהם לשאת בחלקם היחסי על פי דרישות הוועד כמתיישבים במקום.

סוף דבר: לאור הנימוקים אשר הבאתי לעיל, התביעה מתקבלת אני מחייבת את הנתבעים כדלקמן: הנתבעים 1 ו-2, פרקש קרול אלמר ואילדיקו (במסגרת ת"א 40851-12-15) ישלמו סך של 6,580 ₪ תוך 30 ימים מהיום אחרת יישא הסכום הפרשי הצמדה וריבית כחוק ממועד מתן פסק הדין ועד למועד התשלום בפועל.

כל הנתבעים ובהם גם הנתבעת בתביעה הנדונה (שולמית מליחי ז"ל), הם חברים באגודה השיתופית אורה מושב עובדים להתיישבות חקלאית שיתופית בע"מ (להלן – האגודה או מושב אורה).

על פסק-דין זה הגישו הנתבעים בקשת רשות ערעור אל בית המשפט העליון, שאף היא נדחתה בהחלטה מיום 7.5.2013 (רע"א 327/13, כבוד השופטת ד' ברק-ארז, בהסכמת כבוד המשנָה לנשיא (כתוארה אז) מ' נאור וכבוד השופט ע' פוגלמן) (למען הסדר הטוב יוער, כי במסגרת פסק הדין בתביעה העיקרית, ניתן בטעות (כפי שאף הסברתי בהחלטה מאוחרת יותר), גם צו המצהיר את חובת תשלום דמי השמוש.

כך בין השאר, הצהיר מר דורון בתצהירו: "אני הבעלים של בית הקפה יחד עם בנה של דודתי, דרור מליחי ... התובעת הנה בעלת נחלה וחברה באגודה השיתופית אורה. התובעת היא אשה בת 84 במצב בריאותי קשה ... אשר הכנסתה היחידה היא מבית הקפה והמשתלה שפועלים בשטחה והמופעלים על-ידי בנה ועל-ידי ..." (שם, פסקות 3-2).

כאמור בפסק הדין בעירעור: "הדיון יוחזר לבית משפט השלום לצורך השלמת ההליך שנקטה המערערת כנגד המנוחה במסגרת התביעה המקורית שהוגשה נגדה ונגד תושבים אחרים במושב אורה בת"א 21090/08". הודעת התובעת, תגובתו של דרור מליחי ותשובתה של התובעת הודעת התובעת ובקשתה נקדים ונעיר, כי מלכתחילה, לא הייתה דרושה כל הודעה או בקשה.

...

כאמור שם: "לסיכום, אנו מבטלים את פסק-דינו של בית משפט קמא וכן את הסכם הפשרה שקיבל תוקף של פסק-דין בת"א 21095/09 של בית משפט השלום בירושלים. הדיון יוחזר לבית משפט השלום לצורך השלמת ההליך שנקטה המערערת [רשות מקרקעי ישראל] כנגד המנוחה [שולמית מליחי ז"ל] במסגרת התביעה המקורית שהוגשה נגדה ונגד תושבים אחרים במושב אורה בת"א 21090/08" (המובא בסוגריים מרובעים, אינו במקור).

לא רק שבית המשפט המחוזי לא איפשר את צירופו של דרור מליחי בתור קישוט, אלא כבעל דין לכל דבר ועניין, אלא שאף התקיימו הנסיבות אשר הצדיקו להיעתר לבקשתו של דרור מליחי ולהפוך אותו לבעל-דין, כפי שביקש.

לעניין הטענה השישית – אמנם הוגשה בקשת רשות ערעור, אולם לא מצאנו כי הוגשה בקשה לעיכוב ביצועו של פסק הדין בערעור מליחי וממילא שזה לא עוכב.

כך נקבע בפסק הדין שניתן בערעור: "לסיכום, אנו מבטלים את פסק-דינו של בית משפט קמא וכן את הסכם הפשרה שקיבל תוקף של פסק-דין בת"א 21095/09 של בית משפט השלום בירושלים. הדיון יוחזר לבית משפט השלום לצורך השלמת ההליך שנקטה המערערת [רשות מקרקעי ישראל - התובעת] כנגד המנוחה [שולמית מליחי ז"ל - הנתבעת] במסגרת התביעה המקורית שהוגשה נגדה ונגד תושבים אחרים במושב אורה בת"א 21090/08" (המובא בסוגריים מרובעים, אינו במקור).

טענות התובעת בכתב התביעה העיקרית : התובעת, תושבת מושב שדה אליעזר, רשומה ברמ"י כבעלת הזכויות בנחלה מספר 68 במושב הנ"ל (להלן:"הנחלה").

בע"א 1536/15 פז חברת נפט בע"מ נ' תחנת דלק חוואסה בע"מ (פורסם בנבו, 08.02.2018), נאמר לעניין פרשנות הסכם כדלקמן – "אין חולק כי לשון החוזה – על מיגוון הוראותיו – היא נקודת המוצא לכל הליך פרשני. יתרה מזאת, כל זמן שלשון החוזה ברורה וחד-משמעית ומצביעה באופן בהיר על אומד דעתם הסובייקטיבי של הצדדים בעת כריתת החוזה, הבכורה בהליך הפרשני תנתן לה. רוח דברים אלה עוגנה זה מכבר בסעיף 25(א) לחוק החוזים (חלק כללי), התשל"ג–1973, כפי שתוקן בתיקון מס' 2 לחוק החוזים משנת 2011 ... עם זאת, בנסיבות שבהן לשון החוזה אינה חד-משמעית .. על הפרשן להיתחקות אחר אומד דעתם של הצדדים על רקע כלל הוראות החוזה ובאמצעות בחינת הנסיבות החיצוניות לו. בתוך כך, יש ליתן את הדעת להיתנהגות הצדדים במסגרת המשא ומתן שהביא לכריתת החוזה; להתנהגותם במהלך הוצאתו לפועל של החוזה; לחוזים נוספים הקיימים בין הצדדים; לנוהג המסחרי המקובל; וכיוצא באלה...". מן הכלל אל הפרט: בעניננו נסמכת התובעת על סעיף 6.4 להסכם הקובע כדלקמן: "מוסכם כי אם הרוכשים לא נתקבלו כמועמדים לחברות באגודה ו/או בהתאם להחלטה של ועדת הקליטה האזורית, כי אז יראו הצדדים הסכם זה כמבוטל מבלי שהסיבה לאי קבלתם תחשב הפרת הסכם, והכל לאחר שיוחזרו לידיהם כל התשלומים ששולמו אם שולמו למוכר". לצורך פרשנותו של התנאי המתלה מסכימים הצדדים לתובענה, כי יש להדרש לתקנות האגודות השיתופיות (חברות), תשל"ג – 1973 (להלן:"תקנות החברות"), וכן לתקנון האגודה (וראו סעיף 62 לסיכומי התובעת וסעיף 70 לסיכומי הנתבע).

1) בהתאם להוראות סעיף 3 בחלק ו' להלן תוגש הבקשה לאספת ועד ההנהלה והוועד יוכל להחליט ברוב דיעות החברים הנוכחים באספה לקבל את המבקש או לדחותו מבלי לתת כל סיבה לכך; 2) החלטת ועד ההנהלה לקבל חבר לא תהיה מוחלטת אלא אם נתאשרה על ידי האספה הכללית ברוב של שני שלישים מן החברים הנוכחים באספה; 3) מי שבקשתו נדחתה על – ידי ועד ההנהלה יוכל לערער בפני האסיפה הכללית הקרובה של החברים שבה יצביעו הצבעה חשאית בפתקאות ואם לא פחות משלושת רבעי ממספר החברים הנוכחים יצביעו בעד קבלתו יקבלוהו כחבר מיד;".

עוד אציין, כי בנגוד גמור לנטען על ידי התובעת, הרי שבמקרה דנן אין כל צורך להיתחקות אחר הנסיבות החיצוניות להסכם (לחצה של התובעת לאור חובה הכספי של הבנק וכיוצב'), מאחר ואומד דעתם של הצדדים במקרה דנן עולה במפורש מלשון ההסכם בו נקבע בהואיל הרביעי כדלקמן : "ברי הוא כי תנאי לקיומו של הסכם זה הנו קבלת הקונים לחברות באגודה – בהתאם להחלטה של ועדת קבלה אזורית". לאמור הצדדים התכוונו מפורשות באותו תנאי מתלה, כי ההסכם יהיה מבוטל היה ולא יתקבל הנתבע לחברות באגודה, ולא לקבלה למועמדות (לעניין זה ראו גם עדותו של עו"ד אשכנזי, בעמ' 31, שורה 22, עדותו של מר בוחניק, בעמ' 72 שורה 12, וכן לתצהירה של התובעת בסעיף 39 שורות 4-5, וכן מכתבה של התובעת אל האגודה מיום 21.7.16, בו ביקשה התובעת מהאגודה: "לדחות את בקשתו של אבי להיתקבל למושב כחבר באגודה..", וכן ראו סעיף 24 לתצהיר התובעת שאמנם מדבר על ההסכם הראשון, ברם הסעיף הנו זהה להסכם השני).

כמו כן נקבע בסעיף 5 לתקנות האגודות השיתופיות (הוראות כלליות), התשל"ו – 1976, כדלקמן: "היתה סתירה בין הוראות תקנות או צוים לפי הפקודה לבין תקנותיה של האגודה, ההוראה שבתקנות או הצוים שניתנו לפי הפקודה – עדיפות". וכן נקבע בסעיף 12(א) לתקנות האגודות השיתופיות (רשויות האגודה), תשל"ה -1975: "החלטה באספה כללית מתקבלת לפי קולות המצביעים והוא אף אם נקבע אחרת לענין זה בתקנות האגודה; הרוב הדרוש מבין המצביעים הוא כפי שנקבע בפקודה או בתקנות שלפיה, ואם אין שם הוראה – כפי שנקבע בתקנות האגודה". לעניין זה אציין, כי מאחר וסעיף 3 לתקנות האגודות הנ"ל נוקב בלשונו במילים "קבלת חבר באגודה", הרי שיש בכך כדי ללמד, שגם החלטת אסיפה לקבל חבר על דרך של ערעור תחסה תחתיו.

סעיף 28 לחוק החוזים שכותרתו: "סיכול תנאי" קובע כדלקמן - "(א) היה חוזה מותנה בתנאי מתלה וצד אחד מנע את קיום התנאי, אין הוא זכאי להסתמך על אי-קיומו". בע"א 1156/10 אפרת האס נ' חברת הבונים בקרית משה בע"מ, סו(1) 167 (2012)) נאמר בעיניין זה כדלקמן – " סעיף זה ניזון מעיקרון תום הלב, ומהווה השתק סטאטוטורי שלפיו צד שגרם לאי-קיום התנאי המתלה, אינו זכאי להסתמך על אי-קיום התנאי, ולא יוכל להיתגונן בטענה כי התנאי המתלה לא היתקיים. צד המכשיל את קיומו של התנאי המתלה,.. סעיף 28 קובע "מעין השתק סטאטוטורי" (גבריאלה שלו דיני חוזים 349 (מהדורה שניה, 2003)) וכפי שמציינת שם פרופ' שלו "צד שגרם לאי-קיום התנאי המתלה, ובכך גרם לאי כניסתם לתוקף של חיובי החוזה האופרטיביים, אינו זכאי להסתמך על אי-קיום התנאי".  האם בעיניינו פעלה התובעת לסיכול קבלת הנתבע לחברות באגודה? סבורני כי התשובה על כך חיובית.

בנוסף, בעוד שבסיכומיה טענה התובעת, כי הסיבה המרכזית לחתימה על הההסכם השני היתה לכאורה אותן הצהרות של הנתבע (כי ישלם את התמורה תוך 14 ימים ראו סעיף, 134 לסיכומיה), הרי שמתצהירה עולה, כי הסיבה לחתימה על ההסכם השני, היתה למעשה כי עו"ד אשכנזי הסביר לה שההסכם הראשון לא דווח לרשויות המס, וכי על מנת להמנע מחיוב בקנסות מוטב לחתום על הסכם חדש (ראו סעיפים 26-27 לתצהירה).

...

לטענת התובעת בין אם ההחלטה של האגודה שלא לקבל את הנתבע לחברות באגודה הינה תנאי מתלה ובין אם הינה תנאי מפסיק, המסקנה היא כי ההסכם בטל ומבוטל.

לאור העולה מפרק המבוא להסכם השני, בו צוין בעמ' 2 בהואיל הרביעי כי, ההסכם השני מבטל ומחליף את ההסכם מיום 15.3.16 הרי שאני נעתר לסעד המבוקש.

סוף דבר: התביעה העיקרית שהגישה התובעת נדחית.

התובעת תשלם לנתבע הוצאות התביעה בסך כולל של 25,000 ₪.

התובעים טענו, כי בגביית מס אגודה לסל השירותים, כתשלום חובה אחיד, המוטל על כל התושבים הבגירים ביישוב שריד, בין אם הם חברי אגודה ובין אם לאו, בין אם ביקשו לצרוך את סל השירותים ובין אם לאו, פולשת האגודה הקהילתית לתחום סמכותו של הועד המקומי, וגובה במקומו מס חובה מוניציפלי נוסף שלא נקבע בחקוק, ולכן גביית מס האגודה לסל השירותים אינה חוקית.

בכלל הסעיפים שלגביהם התבקשה ההצהרה על בטלותם נכללו הסעיפים הקובעים, כי האגודה הקהילתית תנהל את ענייניו המוניציפליים של היישוב ותגבה בגינם תשלום מס חובה שלא בחיקוק; סעיפים הכופים על התובעים להיות חברים באגודה הקהילתית או הכופים עליהם לשלם תשלומים לאגודה ומס חובה מוניציפלי שלא בחיקוק כל עוד הם מתגוררים ביישוב; סעיפים המתנים את המלצת האגודה להקצאת מיגרש בהרחבה או המתנים את העברת הזכויות במיגרש ביישוב או את המגורים בו בהצטרפות לחברות באגודה הקהילתית או בתשלום כל חיוב כספי עתידי שייקבע על ידי האגודה הקהילתית שלא בחיקוק.

בסעיף 78 לכתב התביעה המתוקן נתבע סעד נגד הועד המקומי, לפיו יקבע כי סמכות הניהול המונציפאלי של היישוב או גביית מס חובה הועברו בחוסר סמכות לקבוץ ולאגודה הקהילתית, ועל כן בטלות, ולהורות לועד המקומי לנהל את ענייניו המוניציפליים של היישוב ולהעניק את מכלול השירותים המוניציפליים לכלל תושבי היישוב שריד, בין אם הינם חברי האגודה הקהילתית ובין אם אינם חברים בה. סעד זה נדחה מחוסר סמכות בהחלטה מיום 14.05.15.

בשולי הדברים אציין, כי עיינתי בפסק דינו של בית המשפט המחוזי בחיפה שניתן בה"פ 12568-03-12 מיכל ולנסי נ' "הררית" אגודה שיתופית להתיישבות קהילתית בהר נטופה (להלן: "עניין ולנסי") אשר אליו הפניתה האגודה הקהילתית, על מנת לבסס את טענתה, כי יש לחייב גם מי שאינו חבר אגודה במלוא התשלומים שמטילה האגודה על חבריה.

...

הנני מקבל את התביעה שכנגד באופן חלקי כדלקמן: (1) הנני מקבל את התביעה הכספית שכנגד בנוגע לתובעים 3 – 6 ומחייב אותם כדלקמן: · התובעים 3 – 4, ביחד ולחוד, ישלמו לאגודה הקהילתית, סך של 5,512 ₪ נכון למועד הגשת התביעה שכנגד (8.12.14) בצירוף הפרשי הצמדה וריבית ממועד הגשתה ועד לתשלום בפועל.

(2) התביעה למתן פסק דין הצהרתי כלפי התובעים 3 – 6 מתקבלת באופן חלקי, וניתן בזאת פסק דין המצהיר, כי כל עוד מי מהתובעים 3 – 6 חבר באגודה הקהילתית ולא הודיע על פרישתו ממנה, הוא חייב במלוא התשלומים לאגודה הקהילתית, באופן ובשווי שבהם נושאים חברי האגודה לפי החלטות האסיפה הכללית.

(3) התביעה שכנגד נגד התובעים 1 –2 נדחית.

לטענת המבקשת, חברי הקיבוצים המתחדשים אינם משלמים מס אמת, שכן הקבוץ מדווח על הכנסה ממוצעת של כלל חבריו ולא על הכנסת כל חבר וחבר בו. באופן זה שכר כל חבר קבוץ מדווח בסדר גודל של 5,000 ₪ בעוד שבפועל יש כאלו שהכנסתם גבוהה בהרבה.

נטען כי המשיבים מטעים את הציבור בכך שאינם עומדים על קיום חובת הקיבוצים המתחדשים להרשם ככאלה אצל רשם האגודות השיתופיות, מכח חוק האגודות השיתופיות.

המבקשת ציינה שאין לה נתונים, ולכן היא מעריכה את הנזק לכלל הקבוצה ביותר מ-7 מליארד ₪, ומבקשת לפסוק כפצוי את סכום המס ששולם על ידי 3 מיליון תושבים במהלך שבע השנים האחרונות.

בנסיבות העניין, ומאחר וטרם הוגש כתב תשובה מטעם המשיבים, לאור ההצהרה של המבקשת ובאת כוחה כי אינן מקבלות כל תמורה בעבור ההסתלקות, אני מוצאת שאין מקום להורות על פירסום הודעה ו/או חפוש מבקש ייצוגי חלופי.

...

נטען כי לאחר שיחה עם ב"כ המשיבים הגיעה המבקשת למסקנה כי אין מקום לבירורה של בקשת האישור והתובענה במתכונתה במסגרת הליך ייצוגי על פי חוק תובענות ייצוגיות ועל כן יש להורות על מחיקתה.

אקדים ואציין כי לאחר ששקלתי נסיבותיו של ענין זה אני מאשרת את ההסתלקות.

10.3 במקרה שבפני המבקשת טוענת כי לאחר דין ודברים עם באי כוח המשיבים ולאחר בחינה ועיון מחודש בטענותיה היא הגיעה לכלל מסקנה כי אין מקום בבירור התובענה במסגרת הליך ייצוגי לפי חוק תובענות ייצוגיות, ועל כן היא מבקשת להסתלק.

בהמשך לאמור לעיל, אני מאשרת הסתלקות המבקשת ובאת כוחה מהבקשה לאישור תובענה ייצוגית ומן התובענה הייצוגית, ומורה על מחיקת ההליך.