בקשה להעברת תביעת פינוי מושכר לפסים רגילים

הבקשה בבקשתו טוען הנתבע כי יש להורות על העברת הדיון בתביעה לפסים של תביעה רגילה וזאת בשל כל אחד מהטעמים הבאים: הסכם השכירות הינו הסכם אחיד הכולל תניות מקפחות; הדיון בתביעה יחייב בירור עובדתי מורכב ביחס למצגי שוא שהציגו התובעת ונציגיה לנתבע כמו גם לשוכרים אחרים במיתחם, נפקות ההוראות המקפחות בהסכם השכירות, הצגת ראיות לעניין ויתור התובעת על דמי השכירות בעל פה ו/או במשתמע, ראיות ביחס להטעיית הנתבע על-ידי נציגי התובעת ביחס לעבודות הבנייה והפיתוח המבוצעות בסמוך למיתחם ומפריעות לפעולה המסחרית התקינה של המאפיה שמפעיל הנתבע, ראיות בעיניין הנזקים שנגרמו לנתבע בשל מעשי ומחדלי התובעת; עוד טוען הנתבע כי בכוונתו להגיש תביעה שכנגד בגין הנזקים שנגרמו לו בשל היתנהלות התובעת כמו גם להעלות טענת קזוז.

אשר לטענת הנתבע כי ברצונו להעלות טענת קזוז – איני סבורה כי ניהול התביעה במתכונת של תביעה לפינוי מושכר לפי פרק ט"ז4 לתקנות סדר הדין האזרחי ישלול מהנתבע את האפשרות להעלות טענה זו. אכן, טענת קזוז הינה טענת הגנה מפני טענה להפרת הסכם שכירות על דרך של מחדל לשלם דמי שכירות (תא"ח (שלום הרצליה) 1625-05-10 גורן נ' טופז (4.10.2010)).

...

אשר על כן, הבקשה נדחית.

הנתבע ישלם לתובעת הוצאות בקשה זו בסך 3,000 ₪, אשר ישולמו תוך שלושים יום מהיום.

אני קובעת דיון בתביעה (הוכחות וסיכומים בעל פה) ביום 5.11.2020 שעה 10:00.

לפני בקשת הנתבעת להורות על העברת התובענה שהוגשה בהליך המזורז של תביעה לפינוי מושכר (בהתאם לסעיף 81 לתקנות סדר הדין האזרחי, תשע"ט-2018 – "התקנות") לסדר דין רגיל וזאת בהתאם להוראת תקנה 78(ג) לתקנות וכן להורות על איחוד הדיון בתביעה לפינוי מושכר עם התביעה שהוגשה על ידי הנתבעת כנגד התובעת לאכיפת הסכם שכירות במסגרת ת"א 257-04-21.

לעניין זה השוו האמור ברע"א 14055-02-20 דיסקברי רכב ציוד ואחזקות בע"מ נ' פי גלילות מסופי נפט וצינורות בע"מ (פורסם בנבו, 10.2.2020) בו נקבע כי הכלל הנו שניתן להגיש תביעת פינוי גם ביחס למושכר עסקי שמתנהל בין שתי חברות במסגרת ההליך המיוחד המקוצר ואם במהלך הדיון מתעורר הצורך בשמיעת עדים נוספים או הצגת ראיות נוספות הרי שבסמכותו ואף מחובתו של בית המשפט להעביר את הדיון לפסים רגילים.

...

עוד צוין בתביעה כי נוהל בין הצדדים משא ומתן לחתום על הסכם שכירות חדש, אולם המו"מ לא צלח ובסופו של דבר לא נחתם הסכם שכירות חדש ומשלא עלה בידי הצדדים להגיע להסכמות ולחתום על הסכם חדש, הרי שהנתבעת מחזיקה במקרקעין שלא כדין ועליה לפנותו.

לאור כל המקובץ לעיל ומשמצאתי כי לא מדובר בענייננו בתביעה מסובכת ומורכבת, הבקשה להעברת ההליך לסדר דין רגיל ולאיחוד התביעה לפינוי מושכר עם התביעה לאכיפת הסכם השכירות, נדחית.

לעניין ההליך המקביל – על פי תקנה 81 (א) לתקנות סדר הדין האזרחי, תשע"ט – 2018, תביעה לפינוי מושכר מוגשת לסעד אחד ויחיד: סעד ש לפינוי.

לאחר עיון בטענות הצדדים מצאתי לנכון לדחות את בקשת רשות העירעור כפוף לאמור בסעיפים 10 (ב) ו- 10 (ג) להחלטתי וזאת מהנימוקים כדלקמן: (א) באשר לטענה ולפיה בית משפט קמא היה צריך להעביר את התביעה לפסים רגילים וכן טענה ולפיה היה צריך לעכב את ההליך בשל הליך אחר תלוי ועומד: נקבע בפסיקה כי ערכאת ערעור אינה נוטה להתערב בהחלטה שעניינה בקשה לעיכוב הליכים בשל הליך תלוי ועומד אלא רק במקרים חריגים, גם אם היא סבורה כי מוטב היה לנקוט בדרך דיונית אחרת.

(ג) באשר לקביעה כי כתב ההגנה הוא רק הכחשה סתמית ולכן אין מחלוקת עובדתית הדורשת בירור מורכב: קביעה זו נקבעה כחלק מהנימוקים שלא להעביר את ההליך לפסים רגילים אך גם החלטה זו היא החלטת ביניים דיונית ניהולית שבית משפט קמא יוכל לשנותה ככל שימצא ,כי כתב ההגנה בהליך האחר שצורף לכתב ההגנה בתיק קמא ונכתב מפורשות כי יש לראות בו ככתב הגנה גם בתיק זה, מעלה טענת הגנה בפני תביעת פינוי.

...

על כן אמנם נדחית בקשת רשות הערעור בעניין זה אך מובהר כי מדובר בהחלטת ביניים הניתנת לשינוי.

ראה לעניין זה: סעיף 1 (8) לצו וכן החלטתי מיום 14.3.22 ברע"א 9534-12-21 סופר אבי בע"מ נ' יונתן דייקסל ואח'.

לסיכום: א) לאור האמור לעיל, נדחית בקשת רשות הערעור כפוף להבהרות בסעיפים 10 (ב) ו- (ג).

כתבי הטענות התובעת הגישה תביעה לפינוי המושכר לפי פרק ט"ז4 לתקנות סדר הדין האזרחי, תשמ"ד-1984, בה נטען כי הנתבעת ביצעה ללא היתר בנייה וללא אישור התובעת בנייה של סככה בשטח 10 מ"ר וגלריה בשטח של 30 מ"ר. בכתב ההגנה הועלו הטענות הבאות: (1) בשנת 1998 ניתן היתר בנייה לגלריה.

בפסק הדין בבקשת רשות העירעור ביום 16.5.2019 ברע"א 26052-04-19 נתן בית המשפט המחוזי בחיפה תוקף להסכמות הצדדים, שבאו לביטוי בפרוטוקול הדיון באופן הבא: "אנו מקבלים את הצעת בית המשפט לפיה יהיה עיכוב הליכים בהליך קמא, וזאת למשך 3 חודשים מהיום. במסגרת פרק זמן זה המבקשת (הנתבעת - א"ג) תפנה בבקשה מתאימה להכשרת בנייתה של הגלריה כאשר המשיבה (התובעת - א"ג) מתחייבת לשתף פעולה ולעזור למבקשת ככל יכולתה. עוד הוסכם כי היה והליכי ההכשרה יצליחו, אזי עניין זה יסלק גם את ההליך קמא ומוסכם כי תוגש בקשה מתאימה למחיקתו. היה ולא, המשיבה תעמוד על ניהול ההליך קמא, אזי מוסכם כי התובענה תועבר למסלול של פסים רגילים". השאלה הטעונה הכרעה כמתואר לעיל, על-פי הסכם השכירות המקורי מיום 10.12.2013, שהוחל על הנתבעת עם כריתת ההסכם מיום 1.3.2016, התחייבה השוכרת שלא להוסיף כל תוספת למושכר מבלי לקבל את הסכמת המשכירה בכתב ומראש.

...

משלא התקיימה עילת הפינוי המבוססת על סעיף 14.1 להסכם, דין התביעה להידחות.

התוצאה לאור האמור לעיל, אני דוחה את התביעה.

כמו-כן, אני מחייב את התובעת לשלם לנתבעת שכר טרחת עורך-דין בסך כולל של 15,000 ₪ וכן את הוצאות עד הנתבעת בסך 400 ₪.

יחד עם כתב ההגנה הגיש הנתבע גם בקשה להעביר את הדיון לפסים רגילים, זאת, לטענתו, משום שהתביעה אינה מתאימה לסדר הדין שנקבע בתקנות לתביעות לפינוי מושכר.

...

בפועל, הנתבע אינו מכחיש את הטענה של התובע שלפיה הוא אינו משלם דמי שכירות, ולכן ברור שהוא אינו יכול להיחשב כדייר מוגן בנכס, וכל טענותיו בעניין זה דינן להידחות.

לאור כל האמור, הגעתי לכלל מסקנה שלא עלה בידי הנתבע להוכיח שלמרות שהוא זכאי להמשיך ולהחזיק בדירה.

לכן אני מורה, כי על הנתבע לפנות את הדירה ולהחזיר אותה כשהיא ריקה מכל אדם וחפץ, למעט חפצים שהיו בדירה בעת שקיבל אותה לידיו, ובמצב כפי שהייתה בעת שנכנס אליה, והכל עד ליום 30.12.22 לכל המאוחר.