בקשה להעברת הדיון לשופט אחר במשפט פלילי

לפניי בקשה לפי סעיף 78 לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], התשמ"ד-1984 (להלן: חוק בתי המשפט) להעברת מקום הדיון בת"פ (שלום ב"ש) 7615-12-21 (להלן: ההליך הפלילי), אשר ניפתח בבית משפט השלום בבאר שבע, לבית משפט במחוז שיפוט אחר.

עילה להעברת מקום דיון על רקע עילת פסלות המופנית כלפי כלל השופטים המכהנים במחוז שיפוט מסוים תקום במקרים חריגים בלבד (ראו, מני רבים: בש"פ 2294/22 אליהו נ' מדינת ישראל, פסקה 5 (26.4.2022)).

...

בנסיבות העניין, ובשים לב לעמדות הצדדים, הגעתי למסקנה כי דין הבקשה להידחות.

טענות המבקש כי לתובע המשטרתי או לעמיתיו עניין אישי בניהול ההליך הפלילי באופן שמצדיק את העברת ההליך לבית משפט במחוז שיפוט אחר, אף הן דינן להידחות.

אשר על כן, הבקשה נדחית.

ביום 17.5.23 קיבל בית משפט השלום (הש' צ. סהראי) באותו הליך את בקשת המשיבה, להאריך תוקף החזקת סכום של כעשרה מיליון ש"ח (להלן: הכסף) אשר נתפס מידי המערערים, מכח סעיפים 32 ו – 35 לפקודת סדר הדין הפלילי (מעצר וחיפוש)[נוסח חדש], תשכ"ט – 1969 (להלן: "הפסד"פ") בשילוב עם סעיפים 21 ו -26 לחוק איסור הלבנת הון, תש"ס-2000 (להלן: חוק איסור הלבנת הון, או החוק).

עוד קבע בית המשפט, כי עצם העובדה שניתנו החלטות בתיק בדבר העברת התיק לשופט תורן וקביעת דיון, מקפלת בתוכה גם העתרות לבקשה למתן צו זמני – ולעניין זה הפנה בית המשפט קמא לבש"פ 7850/09, חמיאס.

בית המשפט קמא דחה את הטענה, וקבע כי הצוו ניתן מכח סע' 36ו(א) ותקפו לא היה תחום בזמן – והדין עמו: לשון סע' 36ו(א) קובעת: הוגש כתב אישום או הוגשה בקשה לחילוט אזרחי, רשאי בית המשפט, על פי בקשה חתומה בידי פרקליט מחוז המפרטת את הרכוש שאת חילוטו מבקשים, לתת צו זמני בדבר – מתן ערבויות מטעם הנאשם, או אדם אחר המחזיק ברכוש, צווי מניעה, צווי עיקול או הוראות בדבר צעדים אחרים שיבטיחו את האפשרות של מימוש החילוט, לרבות הוראות לאפוטרופוס הכללי או לאדם אחר בדבר ניהול זמני של הרכוש (להלן בסעיף זה – צו זמני); לענין זה, "בית המשפט" – בית המשפט שלפניו הוגשו כתב האישום או התובענה, לפי הענין.

...

ראשית אומר, שאינני משוכנע שבכלל נדרש לבסס ניצוץ ראייתי לשלב הביניים, שבין הגשת בקשת תפיסה ועד לקיום דיון בה, שכן מדובר במונח מתחום דיני המעצרים, ולא מדיני תפיסת הרכוש, והמערערים לא הפנו למקור בדין לדרישה זו. אך גם אם אצא מהנחה שיש להציג ניצוץ ראייתי גם בהליכי תפיסת רכוש, דין הטענה להידחות, שכן המשיבה דווקא ביססה נקודה זו: סע' 9 לבקשה לתפיסת הכסף כולל סקירה תמציתית של הראיות, ובהיקש לדיני מעצרים ניתן לקבוע כי בכך יצאה ידי חובתה בכל הנדרש לביסוס ניצוץ ראייתי - ר' למשל בש"פ 4410/17, זר (פסקה 12).

ראשית, מסקנה זו אינה נתמכת בלשונה של פקודת סדר הדין הפלילי.

יחד עם זאת, מן ההחלטה לדחות את הדיון ולהאריך את צו איסור הפרסום בנוגע לבקשה אכן עולה המסקנה הברורה כי בית משפט קמא האריך את תוקף הצו הזמני ברכוש בעשרה ימים נוספים כבקשת המשיבה.

בפתח הבקשה טוענת המבקשת כי הדין אינו מחייב את העברת הדיון לשופט אחר, אלא שרצוי לעשות כן בדומה להליך פלילי, כאשר השופט דן במעצר ולאחר מכן דן בתיק העקרי.

דיון והכרעה סוגיית פסלות שופט או מותב מלישב בדין מעוגנת בסעיף 77א לחוק בית המשפט [נוסח משולב] התשמ"ד - 1984, אשר אומץ בסעיף 39א לחוק בית הדין לעבודה, התשכ"ט - 1969.

...

כבר בנקודה זו נציין כי בענייננו לא קיימת כל עילה עניינית, מבוססת לפסילה בכלל ובשים לב לפסיקה, בפרט ועל כן דין הבקשה להידחות.

את החלטתנו בבקשה לצו מניעה זמני, נתנו על סמך החומר שהוצג לפנינו ולאחר ששמענו את טענותיהם של ב"כ הצדדים לרבות חקירות קצרות (בהתאם לאופיו של הליך זמני).

אשר על כן, הבקשה נדחית.

כמו-כן ביקש הנאשם להעביר את הדיון בחומר בחקירה לשופט אחר לפי הוראות סעיף 74 לחסד"פ. ביום 19.7.22 הגישה המאשימה את תגובתה לבקשת הנאשם, וטענה כי יש לדחות את בקשתו של הנאשם כפי שיפורט בהמשך.

מסגרת נורמאטיבית סעיף 108 לחסד"פ קובע כי "בית המשפט רשאי, לבקשת בעל דין או מיזמת בית המשפט, לצוות על עד שהוזמן או על כל אדם אחר להמציא לבית המשפט במועד שיקבע בהזמנה או בצו, אותם מסמכים הנמצאים ברשותו ושפורטו בהזמנה או בצו". בעפ"א (ארצי) 32451-09-17 אופקים א.ג. בע"מ - מדינת ישראל (12.04.2018) הוסבר טיבו של סעיף 108 לחסד"פ: " לאחר שהחלה פרשת ההוכחות, ובמיוחד כאשר מדובר בחומר שאינו ליבו של האישום, ולא מצוי בידי התביעה, מוסמך בית המשפט להורות על הגשת נתונים ומסמכים בהתאם לסעיף 108". בעפ"א (ארצי) 23777-02-19 מדינת ישראל - דוד ויוסף אוכל רחוב בע"מ (07.04.2019) (להלן: פסק דין דוד) קבע בית הדין הארצי כי בקשת חומר לצורך טענת אכיפה בררנית ידון לפי סעיף 108 לחסד"פ: "באשר לדרך הדיונית לידון בבקשה להעברת חומרים שנאשם טוען שהוא נזקק להם לשם הגנתו, כגון נתונים סטטיסטיים לגבי מדיניות האכיפה, והכל לשם ביסוס אפשרי של טענה לאכיפה בררנית. בעיניין וייס צוין כי הדרך הטבעית לבקש מסירה חומר כזה (המחייב, לעתים, שעות עבודה רבות של הכנה וליקוט) נטועה בסעיף 149(10) יחד עם סעיף 108 שעניינו המצאת מסמכים ומוצגים...". ע"פ (ארצי) 16393-12-13 מדינת ישראל - אלירן דואב (09.09.2015) (להלן: פסק דין דואב) דן בטיבה של הטענה לאכיפה בררנית: "אכיפה בררנית שהיא כאמור אחד הביטויים של טענת ההגנה מן הצדק היא "אכיפת הדין נגד אדם אחד והמנעות מאכיפתו נגד אחרים – כאשר מדובר במקרים דומים", והיא יכולה לבוא לידי ביטוי בשני אופנים: "הראשון, החלטה להעמיד לדין רק חלק מן המעורבים בפרשה נדונה; השני, החלטה להעמיד לדין בשעה שבפרשות אחרות שעניינן דומה לא הוגשו כתבי אישום". המשותף לשניהם הוא כי "סמכות האכיפה הופעלה נגד אחד ולא נגד אחרים, ללא כל טעם טוב להבחנה ביניהם" (ראו בעיניין פרץ בפיסקה 23, וראו שם הדיון רחב היריעה בנושא האכיפה הבררנית).

ביום 19.12.22 הורה בית הדין לצדדים להשלים את טיעוניהם לעניין זה. לפיכך ביום 22.12.22 השלימה המאשימה את טיעוניה ביחס לבקשה לפי 108 לחסד"פ, וחזרה על טיעוניה מיום 18.12.22, והוסיפה טיעונים ביחס לרישום פלילי של ע"ת. אולם משעה שהנאשם זנח טענתו ביחס לסוגייה זו, לא נידרש לה. לאחר שהצדדים השלימו את טיעוניהם, התיק הועבר למתן החלטה זו. ההליכים שפורטו לעיל עונים למעשה על המתוה הדיוני המתואר בפרשת דוד.

...

בנסיבות אלו, במלאכת האיזונים, אני סבורה שעל המאשימה להעביר לבית הדין את כתב האישום שהוגש נגד ש.ח שינוע והפרוטוקול הנוגע להצגת ההסדר, וכן תמסור את מספר התביעה שאותו יוכל הנאשם להזין באתר של משרד העבודה, וללמוד על תנאי ההסדר.

ביחס לבקשת הנאשם לקבלת העתק של "כל החומר מההליכים המשפטיים", מדובר בבקשה כללית ואין כל פירוט כיצד מסמכים אלו ישמשו להגנתו, ולכן אין לקבל את בקשתו בהקשר זה. סוף דבר המאשימה תעביר לבית הדין את כתב האישום של ש.ח שינוע, ופרוטוקול מהדיון בו הוצג ההסדר לבית המשפט בעניינה, תוך 5 ימים, ולאחר מכן יחליט בית הדין בדבר גילוי המסמכים.

הבקשה לקבלת העתק לגבי כל חומר רלוונטי, נדחית.

כמו-כן ביקש הנאשם להעביר את הדיון בחומר בחקירה לשופט אחר לפי הוראות סעיף 74 לחסד"פ. ביום 19.7.22 הגישה המאשימה את תגובתה לבקשת הנאשם, וטענה כי יש לדחות את בקשתו של הנאשם כפי שיפורט בהמשך.

בית המשפט העליון היתייחס גם להנחיות פרקליט המדינה לגבי המתוה להסדרים מותנים: "עיון בהנחיית פרקליט המדינה שאוזכרה לעיל מגלה שעיקרון המידתיות שזור לאורכה. כך, בהתאם להנחיה, בקבלת ההחלטה מתי נסיבות העניין בכללותן מתאימות להעמדה לדין, על התביעה לעמוד בין היתר על השלכותיו הצפויות של ההליך הפלילי על הנאשם הספציפי; על האפשרות שחזור ויבצע עבירות; ועל השפעת ההליך הפלילי על סכויי שקומו ועתידו. בכך, עומדת התביעה על קיומו של יחס ראוי בין התועלת שבהעמדת הנאשם לדין לבין השפעות הבחירה בכלי זה עליו (בדומה למבחן המידתיות במובן הצר, עניין בן-עטייה, בעמ' 13). זאת ועוד, במסגרת ההנחיה נקבע כי על התביעה להדרש במפורש לשאלה אם קיים אמצעי חלופי להעמדה לדין". כמו כן הדגיש בית המשפט העליון: "כבר בעיניין שוורץ נקבע בהקשר זה כי "ברוב המקרים הוראות המשפט הפלילי לכשעצמן יהיו מידתיות, והעמדה לדין פלילי לכשעצמה, של אדם החשוד בבצוע עבירה וקיימות כנגדו די ראיות, תהיה מידתית ומוצדקת" (שם, פסקה 21; ראו גם פסקה 68 לפסק דינו של השופט נ' סולברג בפסק הדין נושא הדיון הנוסף).

...

בהתאם לכך גם טענותיו של הנאשם ביחס להתיישנות העבירות – נדחות.

התיקון הולם את קו ההגנה של הנאשם ואינו פוגע בו כלל, ואף מקל עמו, ולכן מצאתי כי יש לקבל את בקשת התיקון.

סוף דבר הטענות בדבר אכיפה בררנית והתיישנות נדחות.