בקשה להעברת דיון לבית המשפט לענייני משפחה

הבקשה הועברה לדיון בפני בית המשפט לעינייני מישפחה.

...

לעניין זה ראו תקנה 152 סיפא לתקנות סדר הדין האזרחי וכן פסק הדין בע"א 7440/19 חברת אמבלייז בע"מ נ' Double U Trading Fund Inc (27.4.2021) (פסקה 24 לפסק הדין): "ובשולי הדברים אציין כי על אף שתקנות סדר הדין האזרחי, התשע"ט-2018 (להלן: התקנות) אינן חלות בענייננו נוכח מועד הגשת הערעורים, לא למותר לציין כי אחד מן השינויים שתקנות אלה מביאות בכנפיהן הוא ברירת מחדל של חיוב בהוצאות כאשר על בית המשפט להצביע על טעמים מיוחדים על מנת שלא לעשות כן (תקנה 152 לתקנות; יעקב שקד סדר הדין האזרחי החדש 741 (מהדורה שנייה מעודכנת, 2020); ראו גם: רע"א 7650/20Magic Software Enterprises Ltd נ' פאיירפלאי בע"מ, פסקאות 14-13 (28.12.2020) (להלן: עניין פאיירפלאי)). זאת ועוד, תקנה 151(א) לתקנות קובעת כי תכלית חיוב בעל דין בהוצאות היא 'לשפות את בעל הדין שכנגד על הוצאותיו בהליך בהתחשב בתוצאותיו, במשאבים שנדרשו לניהולו ובהתנהלות בעלי הדין'. במסגרת שומת ההוצאות, נדרש בית המשפט לבטא את 'האיזון הראוי שבין הבטחת זכות הגישה לערכאות, הגנה על זכות הקניין של הפרט ושמירה על שוויון בין בעלי הדין' (תקנה 151(ב) לתקנות). אף שכאמור כללים אלה אינם חלים בענייננו, העיקרון שהוצאות המשפט הנפסקות צריכות להיות פרופורציונליות להליך עצמו ולמהותו היה מקובל מאז ומתמיד (ע"א 2617/00 מחצבות כנרת (שותפות מוגבלת) נ' הוועדה המקומית לתכנון ולבנייה, נצרת עלית, פ"ד ס(1) 600 (2005); ע"א 9648/16 אורהייטק GIS בע"מ נ' חן אביטן משרד עורכי דין, פסקה 67 (28.2.2018); עניין פאיירפלאי, פסקאות 11-9). אלא שכאמור, נראה כי במקרה זה גם לפי התקנות לא היה מקום לפסוק לעו"ד גיצלטר את הוצאותיו. זאת, שכן על פניו, התנהלותו נכנסת לגדרה של הסיפא של תקנה 152 בה נקבע כי בית המשפט ימנע מפסיקת הוצאות 'אם מצא שקיימים טעמים מיוחדים שלא לחייב בהוצאות כאמור'. הערעור שכנגד נדחה אפוא". בענייננו, לא זו בלבד שהנתבעת נשאה במלוא הסיכון לקבלת התביעה, נוכח קביעות בית המשפט בפסק הדין, צודק ב"כ הנתבעת בטענתו כי לו הייתה נדונה התביעה ומתקבלת, לא מן הנמנע כי צד ג' היה מחויב בשיפוי, ולו חלקי, של הנתבעת.

נוכח כל האמור לעיל, אני מורה על דחיית ההודעה לצד ג' ללא צו להוצאות.

פסק דינו של בית משפט השלום, אשר על ההכרעה בעירעור עליו הוגשו הבקשות בהן עסקינן, עסק בתביעה למתן חשבונות בלבד, ובתביעה זו תעסוק גם החלטתי זו. למען שלמות התמונה יצוין כי המבקשת עתרה להעברת הדיון בתובענות דלעיל לבית המשפט לעינייני מישפחה מחמת חוסר סמכות עניינית, אך בסיכומו של דבר נותר הדיון בתביעות המבקש בבית משפט השלום (להרחבה על גלגולי בקשתה של המבקשת להעברת הדיון לבית המשפט לעינייני מישפחה ראו רע"א 3927/15 פלונית נ' פלוני (26.11.2015)).

...

אשר לטענת המבקשת כי תוצאות פסקי הדין של הערכאות קמא פוגעת ביכולתה לכלכל עצמה, אין לי בהקשר זה אלא לחזור על דברי בית המשפט המחוזי אשר קבע בעניין, כי: "...טענה זו הועלתה באופן סתמי. היא לא נשענה על תמונה מפורטת בדבר מצבה הכלכלי. היא אינה מביאה בחשבון את העובדה שלגבי הבית מושא ההתדיינות קיימים הליכים לפירוק שיתוף. יש יסוד להניח כי הליכים אלה יצמיחו בסופו של דבר פירות". גם שאלת רוחב איננה מתעוררת בדנן: כמתואר לעיל, בפסק דינו קבע בית משפט השלום כי המבקש זכאי ל-50% מדמי השכירות, בניכוי הוצאות שהוצאו על ידי המבקשת לצורך יצירת ההכנסה מדמי השכירות, החל מיום 1.8.2009.

הנה כי כן, משנמצא כי בקשות המבקשים אינן עומדות באמות המידה המצדיקות מתן רשות ערעור ב-"גלגול שלישי", הרי שדינן להידחות.

סיכומו של דבר: מהטעמים לעיל דין הבקשות להידחות הן מהטעם שאינן עומדות באמות המידה המצדיקות מתן רשות ערעור ב-"גלגול שלישי", והן משום שלא מצאתי ממש בטענות המבקשים לגופן.

שאלת צירוף התובעים להליך הגישור ואישור הסדר הגישור בפסה"ד השני עלתה בבקשה שהוגשה להעברת הדיון לבית משפט לעינייני מישפחה והוכרעה לגופה בבית משפט שלום ברמלה שהחליט שאין צורך בצרוף התובעים; עצם העברת תביעת הנתבעים (התובעים בה"פ 15541-09-09) לבירור בבית משפט לעינייני מישפחה בכפר סבא מלמדת שבית המשפט ברמלה שוכנע שלא היה מקום לצרף התובעים, שאחרת היה מותיר בירור התביעה אצלו; בהליך קודם טענה הנתבעת כי אין לצרף את התובעים להליך כיוון שדובר בשינוי מערך הזכויות שבין המנוח י. למנוח ל. .

...

כך גם לא שוכנעתי, כי יש בתעודת עובד ציבור שהוגשה לתיק מאת מהנדס הוועדה המקומית לתו"ב מר אפלמן כדי לשנות ממסקנתי זו. עמדת הוועדה המקומית לתו"ב כעולה מתעודת עובד הציבור מתבססת על שיקולי מדיניות (סע' 2.1-2.2 שם; פרוט' 14.11.22 עמ' 38 שורות 1-19; עמ' 87 שורות 23-28; עמ' 88 שורה 7), אשר אינה עולה במדרג הנורמטיבי על דיני התכנון והבנייה, אינה מחייבת ונתונה לביקורת שיפוטית.

טענת הנתבעים בעניין שיהוי/ התיישנות בהגשת התביעה מהראיות והחקירות לפני שוכנעתי כי עילת התביעה קמה לתובעים במועד בו ידעו לראשונה על התביעות ההדדיות שהתנהלו בין הנתבעים 1-6 לבין עצמם במסגרת דיון בוועדת הערר, בשנת 2016 (פרוט' 14.11.22, עמ' 31 שורות 5-26, 33; עמ' 32 שורות 1-4; עמ' 32 שורות 25-26; עמ' 33 שורות 20-30).

אף על פי כן, יאמר במפורש כי הסמכות לדון בהליך זה, בין בני משפחה שעניינו סכסוך משפחתי מובהק, התנהלו הליכים קודמים בין הצדדים בבימ"ש לענייני משפחה במחוז מרכז - הנה לבית המשפט לענייני משפחה בפ"ת. סוף דבר התביעה מתקבלת.

המבקש לא השלים עם ההחלטה בעיניין זמני השהות, וביום 18.05.2023 הגיש לבית המשפט המחוזי במחוז המרכז בקשה לקבלת רשות לערער עליה, ברם היות שהיא ניתנה ע"י בית משפט לעינייני מישפחה במחוז הדרום, הועבר הדיון בבקשת רשות העירעור לבית משפט זה. מאז ניתנו שתי החלטות ע"י סגן הנשיאה כב' השופט א. ואגו ובגדרן הערות בית המשפט ותהיות שהוצפו בשים לב לנסיבות המקרה דנא ועמדות הצדדים כמשתקף מכתבי בי הדין שהוגשו לבית המשפט קמא, אך למרבה הצער מתגובותיהם בעקבות ההחלטות האמורות נראה, כי הצדדים מתבצרים בעמדותיהם.

...

דא עקא, בנסיבות שנוצרו, עת הדיון בהליך הועבר לבית משפט לענייני משפחה במחוז המרכז בעוד ההחלטה ניתנה ע"י בית משפט לענייני משפחה במחוז דרום, הפך הדבר בלתי אפשרי, ונראה כי אין מנוס מהתערבות ערכאת הערעור בהחלטה שמא יוותר המבקש מול שוקת שבורה.

על יסוד כל האמור לעיל, דין הערעור להתקבל, ומשכך החלטת בית המשפט קמא מבוטלת.

לפיכך אני מורה בזאת, כי זמני השהות של המבקש עם הקטינה יתקיימו מדי שבוע בימים ג' ושבת בין השעות 15:00-18:00.

הפרשנות השנייה דלעיל נמצאה אפשרית, וזאת מתוך החלטתו של כב' הנשיא א' גרוניס בבש"א 5657/14 פלונית נ' פלוני (נבו, 23.9.2014) בה התבקש להורות על העברת דיון כבמקרה דנן, לאמור: "לא זו אף זו, ומבלי לקבוע מסמרות, לא מן הנמנע כי הסמכות להורות על העברת הדיון בהליכים הייתה נתונה גם לנשיא בית משפט השלום או סגן הנשיא לעניני מישפחה (ראו, סעיף 6(ד) לחוק בית המשפט לעינייני מישפחה)" (שם, פסקה 4 להחלטה; הדגשה לא במקור).

...

החלטתי זו ניתנת בהמשך להחלטתה של כב' השופטת קרן גיל מיום 17.3.2024 (להלן: המותב, החלטה בהתאמה) ולפיה נדרשתי להחליט בבקשתה של המבקשת להעברת מקום השיפוט בתובענות שבכותרת לבית המשפט לענייני משפחה בחיפה.

מתוך כל האמור לעיל, דעתי היא כי הן במסגרת הוראת סעיף 6(ד) לחוק בית המשפט לענייני משפחה והן במסגרת תקנה 8 לתקנות בית המשפט לענייני משפחה בחרו הן המחוקק הראשי והן מחוקק המשנה, להרחיב את סמכויות נשיא בית המשפט השלום או סגן הנשיא לענייני משפחה, כך שבידם יהיה לקבוע האם תביעה חדשה שהוגשה תועבר לבירור בבית משפט לענייני משפחה אחר, וכמובן ששתי הוראות הדין הללו אינן מתנגשות ואינן מסיגות את גבולו של בית המשפט העליון להורות, בין היתר, על העברת כל תובענה שהוגשה לבית משפט שלום לכל בית משפט שלום אחר ו/או כל תובענה שהוגשה לבית משפט מחוזי לכל בית משפט מחוזי אחר.

משמסקנתי היא כי יש לי הסמכות להורות על העברת התובענות לבית משפט לענייני משפחה אחר, כעת אתפנה לדון בשאלה השנייה.

הלכה למעשה, להיותה של ערכאת הערעור בחיפה אין כל משקל במסגרת החלטתי זו, ולמצער יש לה משקל מינימאלי שאין בכוחו ביחד עם יתר נימוקי האם בענייני הנוחות, כדי להטות את הכף ולאפשר העברת הדיון מטעמים מיוחדים שיירשמו.

ד' – סיכומם של דברים: מכל המקובץ לעיל, הריני להורות כדלהלן: בקשתה של האם להעברת התובענות לבית המשפט לענייני משפחה בחיפה נדחית.

מתיר פרסום החלטתי זו בהשמטת פרטים מזהים.