בקשה להעברת בורר מתפקידו עקב תשלום שכר מופרז דחייה

בפרשת יונס היו הצדדים חלוקים בשאלה האם גביית תעריפי מים וביוב היא גבייה של "מס, אגרה או תשלום חובה אחר". הנשיאה חיות קבעה כי מי הגליל, המשיבה, לא הציגה כל טעם מבורר המצדיק הבחנה בין הפירוש שניתן לתעריפי המים והביוב כ"מחיר" לעניין חוק יסוד: משק המדינה, ובין הפירוש שיש ליתן לתשלומי הריבית הנוגעים לאותם תעריפים לעניין פרט 11 לתוספת השנייה לחוק תובענות ייצוגיות.

תאגידי המים והביוב הוקמו להגשמת המטרות המפורטות בסעיף 1(א) לחוק תאגידי המים, כאמור בסעיף 1(ב) לאותו חוק, "לשם השגת מטרות החוק יוסמכו הרשויות המקומיות להקים, לפי חוק זה, חברות לשירות צבורי, שתפקידן העקרי יהיה לתת שירותי מים וביוב בתחומיהן", תוך יצירת "הפרדה מוחלטת של משק המים והביוב העירוני מיתר השירותים הערוניים". האחריות לאספקת מים וטפול בביוב הועברה מידי הרשויות המקומיות לידי תאגידי המים והביוב, שהם תאגידים פרטיים, ונקבעה הפרדה מוסדית ותקציבית בין הרשות המקומית לתאגיד המים והביוב.

עשיית עושר ולא במשפט המבקשים טענו שהמשיבות גבו מהמבקשים ומחברי הקבוצה סכומים מופרזים ולא מידתיים עבור הוצאות אכיפה וגביה ביתר ועל כן עליהן להשיב את שגבו ביתר, בצרוף הפרישי הצמדה וריבית.

על פי הנוהל, שכר שוטר לשעה ביום חול הוא 98.5 ₪, כאשר השוטר מקבל אש"ל על עבודה מעל 4.5 שעות, ומינימום הזמן לעבודה הוא 3 שעות (נהלי החשבות, "נוהל העסקה בתשלום של אנשי מישטרה בארוע"- נספח מ' לבקשת האישור).

הוכח לכאורה שהוא הצרכן, הוא המשלם, ולא נסתרה טענתו שבקש להעביר את מד המים על שמו.

בקשת האישור מעוררת שאלות של עובדה ומשפט המשותפות לכלל חברי הקבוצה: האם המשיבה 1 גבתה הוצאות גבייה מעבר להוצאות הישירות והסבירות שהיו לה בפועל והמותרות מכוח תקנות הוצאות מירביות; האם המשיבה 1 פעלה כדין עת העדיפה פעולות יקרות על פני פעולות זולות יותר כמו עיקולים אלקטרוניים, עיקולי צד ג' ועיקולים במשרד הרשוי; האם המשיבה 1 פעלה כדין עת חייבה את החייבים בסכומים העולים על הקבוע בנוהלי המישטרה, לפי סיכום עם תחנת המישטרה בשפרעם; מה סכומי ההשבה והפיצוי שזכאים להם סרבני התשלום עקב חיוב העולה על ההוצאות הישירות וכיצד יש לשלמם.

עוד נמצא, כי מתקיימים התנאים שבסעיפים 8(א)(3) ו-(4) לחוק תובענות ייצוגיות, הדורשים שעניינם של כלל חברי הקבוצה ייוצג וינוהל בדרך הולמת ובתום לב. אני דוחה את הטענה כאילו המבקשים אינם ראויים לשמש כתובעים ייצוגיים בשל כך שבזמן מסוים היו סרבני תשלום (סעיף 206 לתשובת המשיבה 1 לבקשת האישור).

...

לפיכך, ועל-פי דרישת סעיף 14(א) לחוק תובענות ייצוגיות, הריני מורה כדלהלן: אני מאשר הגשת תובענה ייצוגית נגד המשיבה 1, כבקשת המבקשים, בכפוף לאמור בהחלטה זו. אני דוחה את הבקשה לאישור תובענה ייצוגית כנגד המשיבה 2.

המבקשים ישלמו למשיבה 2 הוצאות הבקשה בסך 9,360 ₪.

אני קובע תזכורת פנימית לבדיקת הגשת כתב טענות אחרון ליום 29.9.21.

עוד טען המבקש, כי אי ביטול פסק הבורר כנגדו יגרום לו להדרדרות תהומית ולכישלון עסקי וזאת לאור סכום התביעה המופרז והחריג אשר נקבע ללא כל בסיס ו/או תימוכין ו/או ראיות - "מה עוד שהמבקש לא יוכל להרשם במסגרת ההתאחדות לכדורגל עצם קיומו של פסק בוררות לא חוקי כל עוד לא בוטל ו/או עוכב." (סעיף 22 לבקשה).

על כן ולאור כל האמור, מתבקש בית הדין לדחות את בקשת הקבוצה לביטול פסק הבוררות ולקבוע כי פסק הבורר ניתן בסמכות על ידי המוסד לבוררות מטעם היתאחדות לכדורגל, וכן, לאשר את פסק הבורר כפסק דין.

דיון והכרעה המסגרת הנורמאטיבית סעיפים 10-11 לחוק הספורט קובעים, בין היתר, את הדברים הבאים: (א) היתאחדות או איגוד יתקינו תקנונים שיסדירו את הניהול התקין של הענף או של ענפי הספורט שהם מרכזים, לרבות תקנונים בדבר משמעת, שיפוט פנימי, ובכלל זה מוסדות השיפוט הפנימיים וסדרי הדין שלפיהם ידונו – בכפוף לסעיף 11, העברת ספורטאים – בכפוף לסעיף 11א, וכן בדבר שכר ותשלומים לספורטאים, למאמנים ולבעלי תפקידים אחרים.

מנגד טענה הקבוצה, בפני הבורר, כי "משכורת 3/19 שולמה לתובע ביום 4.4.19 באמצעות העברת סכום של 6,684 ₪ לחשבונו בבנק יהב וזאת כמוכח בנספח א' לכתב ההגנה. משכורת 4/19 שולמה לתובע במזומן. משכורת 5/19 לא שולמה, אך התשלום היה מוכן ואולם התובע סרב לקבלו." (סעיף א' לבקשה).

...

לפיכך, אנו סבורים כי השכר המגיע למשיב הוא זכות חוזית הנובעת מחוזה העבודה בין הצדדים ומכאן שאין המדובר בזכות מגן שאינה ברת בוררות כפי שטוען המבקש אלא בזכות חוזית בה היה הבורר מוסמך לדון ולהכריע.

אנו סבורים כי מדובר בטענות שהועלו בעלמא, ללא כל פירוט וללא הפניה לעילות ביטול, למעט סעיף 3 לחוק הבוררות, העוסק בהיעדר סמכות אשר אליו נתנו את עמדתנו, וככאלה אינן מהוות עילה לביטול פסק הבוררות.

סוף דבר: הבקשה לאישור פסק הבוררות מתקבלת, והבקשה לביטול פסק הבוררות נדחית.

דא עקא, באותה החלטה מיום 27.4.20 כתב הבורר "ספק שיש צורך שאציין את שאמור היה להיות ברור מאליו. תשלום שכר טירחתו של בורר אינו יכול להעשות בתשלומים... ככל שה"ה ששון מעוניינים בתשלומים, עליהם לעשות זאת בצורה שהתשלומים יבוצעו ע"י צד שלישי. (דוגמא לכך היא לקיחת הלוואה...)". אמנם נכון כי בסיום אותה החלטה איפשר הבורר לב"כ המבקשים להגיש בקשה מתאימה, אך לאור דבריו לעיל לא יהא זה מופרך להניח כי ב"כ המבקשים סברה שהלכה למעשה הבורר דחה את הבקשה והבהיר כי לא ניתן לשלם את שכרו בתשלומים.

הבורר לא עצר בנקודה זו והמשיך בהחלטתו 'להיתחשבן' עם המבקשים ובאת כוחם בגין הודעתם כי בכוונתם להגיש בקשה להעבירו מתפקידו ועל כן דרשו ממנו כי לא יקבע מועדים לשמיעת הראיות בתיק.

פגיעה בכללי הצדק הטבעי תחת עילה זו התייחסו המבקשים לשינוי סדרי הדין ע"י הבורר ולפסיקת ההוצאות ככלי עונשי ומופרז.

...

" לאחר שהמשיבים הודיעו כי בקשתם מתייחסת לתביעה הראשונה (בה המשיבים תובעים והמבקש נתבע), והמבקשים הגישו התנגדותם לבקשה, נתן הבורר ביום 17.5.20 החלטה הנפתחת במילים (הקו התחתי במקור): "איני בטוח שרמזיי העבים בנושא הובהרו די." הבורר הבהיר כי אינו סבור שיש בסיס לבקשה בתביעה הראשונה בה המבקשים נתבעים, אך: "אני סבור גם סבור כי לבקשה שהוגשה יש בסיס בהקשר של הפקדת ה"ה ששון ערובה להוצאות הנתבעים (המשיבים, מ.ב.)" בתביעה השניה.

אין מנוס מהמסקנה כי מערכת היחסים הקשה שנוצרה איננה מאפשרת את המשך ניהול הבוררות במנותק מהשאלה מי אחראי להתפתחות.

סוף דבר ענייננו בצדדים לקבוצת רכישה אשר נתגלע בינהם סכסוך ועל פי ההסכם שחתמו הוא הועבר לבוררות בפני בורר שנקבע ע"י ראש לשכת עורכי הדין.

המבקשים הגישו ביום 19.4.17 כתב תביעה שכנגד על סך 159,589 ₪, מתוכם 8,160 ₪ בגין תשלומי מע"מ שלא שולמו, 25,000 ₪ בתוספת מע"מ בגין צ'קים שבוטלו, 26,429 ₪ בתוספת מע"מ בגין יתרת התשלום המגיעה למבקשים לטענתם, ועוד 100,000 ₪ בגין עוגמת נפש שנגרמה למבקשים.

דיון והכרעה סעיף 32(א) לחוק הבוררות קובע: "בית המשפט רשאי, על פי בקשת בעל-דין, להפחית שכר שקבע הבורר שלא על דעת בעלי-הדין, אם ראה שהשכר מוגזם, ורשאי הוא לפי זה לצוות על החזרת סכומים ששולמו לבורר לחשבון השכר, והכל כשאין כוונה אחרת משתמעת מהסכם הבוררות". סעיף 32(ב) לחוק הבוררות קובע: "לא ייזקק בית המשפט לבקשה להפחית שכר שהוגשה לפני מתן פסק הבוררות או אחרי עבור התקופה האמורה בסעיף 27(א)". סעיף 27(א) לחוק הבוררות קובע: "לא ייזקק בית המשפט לבקשת ביטול שהוגשה כעבור ארבעים וחמישה יום מיום מתן הפסק, אם ניתן בפני המבקש, או מהיום שנימסר למבקש, על ידי הבורר או על ידי בעל-דין, העתק הפסק, אם ניתן שלא בפניו; בית המשפט רשאי להאריך את התקופה האמורה, אף אם כבר עברה, מטעמים מיוחדים שיירשמו...". סעיף ט' לתוספת הראשונה לחוק הבוררות קובע: "צווה הבורר על בעל-דין דבר הכרוך בניהול הבוררות, וללא סיבה מוצדקת לא מילא בעל-הדין אחרי הצוו, רשאי הבורר, לאחר שהתרה בבעל-הדין, לדחות את התביעה, אם ניתן הצוו נגד תובע, או למחוק את ההגנה ולפסוק בסכסוך כאילו לא התגונן הנתבע, אם ניתן הצוו נגד נתבע". בספרה "בוררות דין ונוהל" (מהדורה רביעית) מציינת פרופ' סמדר אוטולנגי ז"ל, כי הכלל הוא שבורר זכאי לקבל שכר עבור מילוי תפקידו כבורר, אלא אם הצדדים הסכימו עימו במפורש שיכהן בלא שכר (שם, כרך א', ע' 475).

ביום 28.1.19 שלח המבקש למשיב את מכתב ה"מחאה" השני, שאף הוא צוטט לעיל, ונפתח במילים: "ראשית תודה להסכמתך, להסדר התשלומים שהצעתי וצ'קים יועברו אליכם היום", ובהמשך ציין: "לא תארתי לעצמי את עלויות הבוררות שפשוט אני מתקשה לעמוד בהן". גם כאן, אין באמירה בדבר עלויות הבוררות והקושי הכלכלי של המבקש, משום "מחאה" כנטען, בפרט לנוכח העובדה כי המבקש טרח לציין בהדגשה בהמשך המכתב: "לגופו של עניין אעמוד בכל ההתחיבויות, כפי שעמדתי עד היום". יתרה מזאת, לא רק שאין במכתבים אלו משום מחאה כנטען, אלא גם שהמסגרת בה נגבה שכרו של בורר בהתאם לתעריף שעתי, ובהתאם להתקדמות הליך הבוררות, מייצרת לצדדים מעין "תחנות-ביניים" לתשלום, והתשלומים נעשים באופן תקופתי.

לא בכדי בית המשפט המחוזי ציין: "...אינני סבור כי לאור החשש המובן מעימות עם הבורר יש להטיל חובת מחאה על צדדים לבוררות תוך כדי הליך הבוררות כתנאי לפניה לבית המשפט, אך עדיין חלה חובה על הצדדים, אשר נוכחים לדעת תוך כדי הליכי הבוררות כי הם נדרשים לשלם סכומי שכר טירחה מופרזים לעמדתם, ליזום לכל הפחות פנייה (רצוי משותפת) לבורר לצורך קבלת הערכות עלויות עתידיות של הליכי הבוררות, והגבלת שעות העבודה במידת הצורך, שאחרת עלול לגבור אינטרס ההסתמכות של הבורר אשר השקיע את שעות עבודתו, בהנחה לפיה הוא יהיה זכאי לקבלת התשלום לשעת עבודה עליו סוכם, על פני אינטרס הצדדים". אכן, ניתן להבין את החשש המובנה של בעל דין בהליך בוררות מפנייה לבורר להגבלת שכרו או הגבלת שעות העבודה או אף בקשה למתן הנחה כלשהיא.

...

סיכומו של דבר: בכל הנוגע לטענת המבקש בדבר שכר "מוגזם" של המשיב, לא מצאתי לקבלה.

סיכומו של דבר המבקש לא הראה כי מתקיימים התנאים המצדיקים את הפחתת שכר הבורר מכוח סעיף 32(א) לחוק הבוררות, ועל כן יש לדחות את הבקשה.

כאמור, הבקשה נדחית.

הא ראיה, בן חיים פתח חשבון בנק על שמה של גמול יהוד, אליו הועברו הכספים, והוא גם דרש ביום 2.5.2022 וקיבל מאחים עזרא תשלום נוסף בסך של 2,604,400 ₪, שהוא סכום המע"מ בגין התשלום הכולל של 15.32 מיליון ₪ ששולם לגמול עוד קודם לכן (הסכם מרץ 2022 נקב אמנם בסכום של 15.5 מיליון ₪, אלא שאחים עזרא קזזה סך של 180,000 ₪ בגין חוב נטען של גמול יהוד כלפיה, כך שסך הכל היא שילמה סכום של 15.32 מיליון ₪ וכן את המע"מ על סכום זה).

תחילתו, הסחיטה באיומים שכוונה נגד רענן אלוני, שהסתבך בחובות ונכנע לאיומים של גברתני השוק האפור מבלי לעדכן את הנאמן על כך; המשכו בהשתלטותו של בן חיים, נציגם של אותם גורמים מפוקפקים, על נהולה של גמול יהוד בכלל, וייצוגה בהליכי הבוררות בפרט, כאשר לנגד עיניו עומדת אך ורק טובתם של הגורמים הללו וטובתה של אחים עזרא שדרשה וקיבלה תמורה בגין נכונותה להעמיד מימון ביניים לצורך פרעון חובות לנושי השוק האפור, שלא לפי הוראות הסדר הנושים; לאחר מכן עיכבה אחים עזרא בתואנות שוא את התשלום עליו התחייבה בהסכמי אוגוסט 2021 ובכך קלעה את בן חיים עצמו למצב בו הפך מנציגם של הסחטנים למי שנסחט הוא עצמו על ידי אותם נושי השוק האפור שמינו אותו מלכתחילה לתפקידו; תולדה של סחיטה זו היא אותו הסכם מרץ 2022, בו למעשה מכר בן חיים לאחים עזרא, בנזיד עדשים ממש, את כל יתרת זכויותיה של גמול יהוד בפרוייקט, תוך הפרה בוטה של התחייבותו כלפי רענן אלוני שלא לעשות כן (ראה הודאתו של בן חיים בע' 80 לפרוטוקול); תוך הפרה בוטה של הסדר הנושים שאוסר על כל פעולה מעין זו בטרם תנתן לנאמן הודעה בת 15 יום מראש; ובנגוד לשיעבוד הקבוע לטובת מחזיקי האג"ח על התמורות המגיעות לגמול יהוד לפי הסכם התמורות; לאחר מכן פוזרו הכספים כולם בין נושי השוק האפור ולא נודע זכרם (למעט סך של 900,000 ₪ בתוספת מע"מ שבן חיים נטל לעצמו בתור שכר טירחה מופקע ומופרז); ואקט הסיום המאוד צורם היה מכירת הבזק שביצעה אחים עזרא, למחרת היום בו נחתם הסכם מרץ 2022, בה התיימרה למכור את מרבית זכויותיה בפרוייקט ללוי הנדסה, תוך הפרת סעיף 24.2 להסכם התמורות שאוסר על מכירה כזו.

אחים עזרא טוענת כי נוכח העובדה שהסכמי אוגוסט 2021 כבר אושרו הן על ידי כב' הבוררת גרסטל והן על ידי בית המשפט המחוזי מרכז, הרי שכדי לבטל אישורים אלה, צריך היה הנאמן להגיש בקשה מתאימה לבית המשפט המחוזי מרכז, ולא לבית משפט זה. טענה זו דינה להדחות.

כמו כן, פסק דינו של בית המשפט המחוזי מרכז לפיו אושרו פסקי הבוררות, הוא למעשה פסק דין טכני שניתן בלא היתנגדות (והרי באותה עת גמול יהוד נוהלה על ידי בן חיים, ולמעשה על ידי נושי השוק האפור, כך שממילא לא היה מי שיתנגד למה שנעשה), כך שאין להפריז במשקלו של הטיעון לפיו דוקא לפתחו של בית המשפט שאישר את פסקי הבוררות יש להניח את ההכרעה בשלל המחלוקות מושא בקשה זו. עוד נטען על ידי אחים עזרא כי בית המשפט המחוזי בירושלים קבע שלא ניתן לבטל את ייפוי הכח שנימסר לבן חיים.

...

טענה זו דינה להידחות.

" סיכומו של דבר, הסכמי אוגוסט 2021 וכן הסכם מרץ 2022 נגועים באי חוקיות המצדיקה את בטלותם.

מכל הטעמים אשר פורטו לעיל, דין הבקשה להתקבל.