בקשה להסרת פרסום מאתר אינטרנט עקב פגיעה בפרטיות

לאור זאת, ביקשו כי הנתבעת תפצה כל אחד מהם בתשלום סך של 50,000 ₪ ללא הוכחת נזק לפי חוק איסור לשון הרע ובתשלום סך של 50,000 ₪ ללא הוכחת נזק בגין פגיעה בפרטיות.

ת"א (שלום ת"א) 19394-01-12 אביגד בן סעדון נ' מעריב - הוצאת מודיעין בע"מ (פורסם בנבו, 03.01.2017)‏‏ נפסק סך של 35,000 ₪ בגין פירסום באתר אינטרנט של תמונת התובע אוחז ספר תהילים וקורא בו תחת הכותרת "חקירת מישטרה בעיניין הדרת נשים בבחירות לשכונות החרדיות בירושלים". באותו מקרה מדובר היה ברב שצולם בלי ידיעתו ועל אף בקשתו להסרת פירסום , פורסמה תמונתו בעיתונות בהקף נרחב.

סכום הפצוי בהיתחשב בשיקולים שפורטו לעיל, לאחר שבחנתי את הרף שנקבע בפסיקה שהובאה לעיל והשוואת הנסיבות השונות שהובאו שם למקרה דנן, בהיתחשב בתוכן הפירסום, בגודלו ומשך זמן הפירסום שהוסר, נראה לי כי העמדת הפצוי על סך כולל של 16,000 ₪ לכל אחד מהתובעים בגין לשון הרע ופגיעה בפרטיות הנו סכום סביר, וכך אני קובע.

...

לפיכך, אני סבור כי אין מקום להשתמש בגובה הפיצוי שם כאמת מידה בתיק דנן.

סוף דבר הנתבעות ביחד ולחוד ישלמו לכל אחד מהתובעים פיצוי בסך של 16,000 ₪.

בנוסף, הנתבעות ישלמו לתובעים הוצאות משפט – אגרת בית המשפט כפי ששולמה בגובה החלק היחסי של סכום הזכייה מתוך סכום התביעה וכן שכר טרחת עורכי דין בסך של 10,000 ₪.

בתא (י-ם) 7236/05 מרדכי לוין נ' אבני רביד, (15.5.06) (להלן: "רביד"), פיסקה 14, נקבע כי: "חוק הגנת הפרטיות, התשמ"א - 1981, כולל רשימה סגורה של מעשים שיש בהם משום פגיעה בפרטיות. צלום חזית ביתו של אדם אינו נימנה עליהם. הרשימה כוללת צלום אדם כשהוא ברשות היחיד [סעיף 2(3)], פרסום תצלומו של אדם ברבים בנסיבות שבהן עלול הפרסום להשפילו או לבזותו [סעיף 2(4)], פירסומו של עניין הנוגע לצנעת חייו האישיים של אדם, או למצב בריאותו, או להתנהגותו ברשות היחיד [סעיף 2(11)] ועוד. באף אחד מאלה, גם אם ננקוט בדרך של פרשנות נדיבה ומרחיבה, לא ניתן לכלול איסור על פרסום תצלום חזית ביתו של אדם; ולא בכדי. ביתו של אדם - פנימה - הריהו מבצרו. חזיתו הפונה כלפי חוץ, חשופה מטבע ברייתה כלפי כולי עלמא. רשאי כל אדם מזדמן להתבשם מיופיו החצוני של בית. בצלום חזית הבית מרשות הרבים, אין משום פגיעה בפרטיות". באותו עניין המשיך בית המשפט וציין כי: "התובעים טוענים אומנם על הנתבעת, כי מעבר לפירסומיה בקטלוג, בעיתונות ובאינטרנט, הגדילה לעשות ושלחה לקוחות פוטנציאליים אל בֵּיתם, כדי שיזינו עיניהם במראה היפה של הקיר המחופּה באבני בזלת מתוצרתהּ. יתכן שמעשה שכזה בהקף משמעותי יכול לעלות כדי פגיעה בפרטיות, לפי סעיף 2(1) לחוק הגנת הפרטיות - "בילוש או היתחקות אחרי אדם, העלולים להטרידו, או הטרדה אחרת" - בפרשנותו המרחיבה (בהתאם לפרשת דיין הנ"ל).

בעיניין זה נקבע כי: "הינה כי כן, הדין עם המערערת בטענתה כי מסירת המידע למבקשת עלול לפגוע בפרטיות המחזיקים בנכסים. אותו המידע ה"תמים" לכאורה בדבר גודל וסיווג הנכסים, כשמצטרפים אליו נתונים בדבר שמותיהם וכתובתם של האנשים המחזיקים בו – מאפשר גם הסקת מסקנות בנוגע לטבע השמוש בנכס וקבלת מידע על המשתמש בו, כגון: יכולתו הכלכלית של המחזיק, עסוקו וכיוצא בזאת.

אין בעובדה כי התובע לא פעל להסרת הפירסום מאתר ערוץ 7 וכי אף התבדח על הפירסום, לפי הטענה, כדי להפוך את הפגיעה לכזו שאין בה ממש, שהרי, אין מחלוקת כי הפירסום באתר ערוץ 7 או כי אותה "התבדחות" נטענת היו לאחר הפירסום על-ידי הנתבעים, דהיינו, לאחר שהפגיעה כבר נעשתה.

...

לאור השיקולים שהובאו לעיל, אני קובעת כי הנתבעים ישלמו לתובע פיצוי בסך 18,000 ₪.

כמו כן, ישלמו הנתבעים לתובע הוצאות משפט ושכ"ט עו"ד בסך 5,000 ₪.

אך התמונות נערכו בדרך של סימון חץ אל עבר ביתו של התובע, ולכן אני מורה על השמדתן כאמור.

ביום 27.5.20, הבחינה התובעת, כי הנתבע פירסם באתר האנטרנט שבבעלותו כי ביתה הפרטי של התובעת עומד למכירה ולצד המודעה נכתב "לרגל מעבר לחו"ל". המודעה הכילה פרטים אישיים אודות התובעת כגון: כתובת ביתה הפרטי, שמה הפרטי ואף מספר הטלפון הנייד האישי שלה (נספח א' לכתב התביעה).

לבקשתו, צירף צד ג' על מנת לבסס את טיעוניו כאסמכתא את המודעה מאתר ad. עם היודע דבר הפירסום לתובעת, היא פעלה להסירו ופנתה לנתבע בבקשה לכך.

לטענת הנתבע, בנגוד לטענת התובעת, באתר ad ניתן להסיר תכנים ללא כל צורך במתן הרשאה מצד הנתבע, וזאת על ידי לחיצה על "דיווח על המודעה". לטענת הנתבע, טענות התובעת לא עולות כדי פגיעה בפרטיות, שכן לפי חוק הגנת הפרטיות, אין צורך בהסכמה "מפורשת"; הסכמה לפי סעיף 3 לחוק יכולה להילמד מנסיבות העניין, וכאן אין חולק, כי התובעת עצמה ביצעה את הפירסום באתר "יד 2" לצורך מכירת הדירה, והנתבע מצידו פירסם את המודעה בכדי לסייע לתובעת במכירה.

סיכומו של דבר, לאחר שיקלול השיקולים הרלוואנטיים לעניין, לרבות, סעיף 29א(ב)(1) לחוק הקובע כי "במשפט בשל עוולה אזרחית לפי סעיף 4, רשאי בית המשפט לחייב את הנתבע לשלם לנפגע פיצוי שלא יעלה על 50,000 שקלים חדשים, בלא הוכחת נזק." אני קובע כי הנתבע ישלם לתובעת סך של 5,000 ₪ בגין הפגיעה בפרטיותה בנגוד להוראות החוק וכן מיתר השיקולים שפורטו.

...

בנסיבות שהוצגו בפני ופורטו לעיל, אני סבור כי לתובעת נגרמה עוגמת נפש.

סיכומו של דבר, לאחר שקלול השיקולים הרלוונטיים לעניין, לרבות, סעיף 29א(ב)(1) לחוק הקובע כי "במשפט בשל עוולה אזרחית לפי סעיף 4, רשאי בית המשפט לחייב את הנתבע לשלם לנפגע פיצוי שלא יעלה על 50,000 שקלים חדשים, בלא הוכחת נזק." אני קובע כי הנתבע ישלם לתובעת סך של 5,000 ₪ בגין הפגיעה בפרטיותה בניגוד להוראות החוק וכן מיתר השיקולים שפורטו.

אין מקום לתביעת לשון הרע בתביעה זו. בנוסף, הנתבע ישלם לתובעת סך של 2,000 ₪ בגין הוצאות משפט.

עוד נטען כי מימד נוסף של פגיעה נגרם מכך שהמשיבים מתנים את הסרת המודעות מאתרם, בכך שהבקשה תשלח באמצעות המנגנון הקבוע באתר, המתנה את אימות נתוניהם האישיים של המפרסמים על ידי מספר טלפון.

לגופם של דברים, נקבע בכל הנוגע למידע הנוגע לביתו של אדם כי: "על-מנת שפרסומו של מידע הנוגע לביתו של אדם ייחשב לפגיעה בפרטיות כהגדרתה בחוק, יש לראות אם יש בו די כדי לחצות את אותו סף של אינטימיות – שלאחריו נאמר כי נפגעה "צינעת החיים האישיים". בעניינינו, בחינת מכלול הנסיבות מובילה למסקנה כי פירסום הדמיות פנים ביתו של ורדי אכן יש בו משום פגיעה ב"צינעת חייו האישיים".

בבסיס קביעתי זו, גישתי ולפיה פירסום באנטרנט בלוח יד 2 – הפתוח לעיון לכל דכפין – דומה לפירסום בלוח מודעות צבורי אשר כל מי החולף ברחוב צופה בו. בהתאמה לאמור ובהתאם להלכה כפי שנקבעה בעיניין גוסטמן ולפיה הפרטיות לא תיפגע מקום בו המידע מצוי ממילא במרחב הצבורי – סבורה אני כי מקום בו בחרו המבקשים לפרסם את המידע נשוא הדיון, בלוח מודעות אשר התפוצה שלו אינה מוגבלת, באופן שלמידע חשוף כל מי שגולש באנטרנט וניכנס ללוח זה, בלא כל מיגבלה – הרי שהמידע נשוא הפירסום משנה פניו ואינו עוד מידע פרטי אשר יכול לזכות להגנה בהתאם לחוק ולמצער כך הם פני הדברים, באשר לפירסום בפלטפורמות דומות – קרי פירסום באנטרנט של המודעה אשר פורסמה באנטרנט.

...

יפים לעניין זה דברי כבוד המשנה לנשיא (כתוארו דאז) השופט ריבלין בע"א 1303/09 קדוש נ' בית החולים ביקור חולים (5/3/12) כדלקמן: "הגישה האובייקטיבית להערכת גובה הפיצוי בגין פגיעה באוטונומיה נדחתה על-ידי השופטת חיות בעניין תנובה, בסעיף 40 לחוות דעתה. זוהי גם גישתי. אף אני סבור כי אין לפסוק פיצוי סטנדרטי בגין פגיעה זו. הפיצוי צריך שיהיה אינדיבידואלי, בהתחשב בהפרה הקונקרטית ובנסיבותיה... ככלל ניתן לקבוע, כי ככל שהמידע שלא נמסר חשוב יותר וככל שהאינטרס הנפגע קרוב יותר לליבת הזכות ומשפיע עליה בצורה משמעותית יותר – כך יגדל הפיצוי בגין הפגיעה באוטונומיה... הפיצוי בגין הפגיעה באוטונומיה הוא, איפוא, פיצוי אינדיבידואלי בגין נזק תוצאתי, פיצוי בגין פגיעה באינטרסים אישיותיים שחזקה עליו, על הנזק, שנגרם ושהוסב בעת שנגרמה פגיעה בליבת הזכות לאוטונומיה ובעניין מהותי". מהאמור נובע כי גם ראש הנזק הכללי כביכול הנסב על פגיעה באוטונומיה, הוא נזק פרטני, לכל אחד מחברי הקבוצה, אשר הוכחתו תדרוש בירור אינדיבידואלי על מנת להתחקות אחר ברומטר הרגישות האישי של כל ניזוק וניזוק (ראו עניין תנובה פסקה 43).

משכך, שוכנעתי כי ממילא לא מתאימה הבקשה לידון כתובענה ייצוגית.

סוף דבר; לאור האמור והמפורט, הנני דוחה את הבקשה לאישור התובענה כייצוגית.

אם אני רוצה לפטר אותך שאני צריך בואי נעשה לך שימוע וככה וככה" (שורות 698-700) התובעת העידה בחקירתה כי הופתעה מהשיחה ומהכיוון שלה, כי לא הבינה שהיא מפוטרת וכי לו הייתה יודעת על כך מראש הייתה דורשת תשובות לשאלות שהתעוררו אצלה, בוחרת להגיע עם עורך דין או דורשת כי תמונותיה יוסרו מאתר האנטרנט (ר' עמ' 73 לפרוטוקול הדיון מיום 29.6.22, שורות 7-34; עמ' 74 שורות 14-18; עמ' 75 שורות 19-20).

וכך נכתב (הדגשות נוספו, מ.ק) - "המקרה שבפנינו מדגיש את הסתירה שבין הזכות לפרטיות לבין הזכות הכלכלית שהידוען תובע (או כל אדם אחר, אם כי ברגיל נעדרת הזכות לפירסום ערך כלכלי כלשהוא כשאין מי שאוחז בה – ידוען). אריאל סבור כי השמוש בשמו במסגרת פירסומת לרשת מסעדות פוגע בפרטיותו. יום קודם לכן הקצה את שמו לשימוש זהה. אריאל סבור כי פירסום העדפותיו הקולינריות פוגע בפרטיותו, אך הוא בחר להכריז עליהן קבל עם ועדה בתשדיר מטעם ברגר קינג. בהנתן נסיבות אלה אין עילת תביעה בגין פגיעה בפרטיות עומדת לרשותו של אריאל... אין אריאל מבקש למנוע שימוש מסחרי בשמו – מבקש הוא למנוע שימוש שאת תמורתו לא יקבל. תר הוא אחר אינטרס כלכלי-כספי, ולא אחר אינטרס אישי- ריגשי. אין זו הפגיעה ברגשותיו שהוא מבקש לרפא, כי אם את הפגיעה האסורה, אולי, בקניינו. לא לכך נועדה ההגנה על הפרטיות. היא נועדה ליתן פיצוי בגין עוגמת נפש, קרי בגין נזק נפשי, להבדיל מנזק כלכלי, שהוסב לאדם. זוהי הגנה אשר עניינה בצינעת חייו של הפרט ובפגיעה ברגשותיו שהוא חווה עת מופרת האינטימיות של חייו.

התובעת אינה טוענת כי נפגעה נפשית או כי נגרמה לה עוגמת נפש כלשהיא בשל שימוש זה, כאשר אין חולק כי עד לעזיבתה את המשרד התירה את השמוש המסחרי בשמה ותמונותיה באתר הנתבע, כי לאחר עזיבתה יש להניח כי היא מפרסמת את שירותיה באנטרנט וגם במסגרת תביעה זו עתרה, כאמור במקור, ל"שכר ראוי" בגין השמוש.

...

לאור האמור לעיל, נוכח הקשיים הרבים העולים מהם, איננו מקבלים את תחשיביה של התובעת.

כאמור, מסקנתנו לפיה אין לקבל את תביעתה של התובעת ברכיב זה מתבססת על הפירוט והחישובים שהגישה התובעת במנותק מאלו של הנתבע, כאשר הגענו למסקנה כי לא ניתן לקבל את חישוביה.

סוף דבר תביעת התובעת נדחית ברובה, להוציא הפיצוי שנפסק כאמור לעיל, כך שהנתבע ישלם לתובעת פיצוי בסך 5,000 ₪ בגין אי מסירת הודעה לעובד, שישולם תוך 30 יום מיום קבלת פסק הדין שאם לא כן ישא הפרשי הצמדה וריבית מיום הגשת התביעה ועד התשלום בפועל.