התובעת חזרה על בקשתה, ואילו הנתבעת טענה, כי ההגבלה שהוטלה עליה בבנק מרכנתיל בוטלה בהחלטת בית משפט (ההחלטה לא צורפה לבקשה, ואף לא נזכרה בה, ולא הוגשה לבית המשפט), כי חשבונה האחר, בבנק לאומי (שעליו משוכים השיקים), לא הוגבל, כי היא איתנה כלכלית וממשיכה לעבוד ולתפקד, הגם שהעיקול שהוטל מכביד עליה מאד ועשוי להביא לקריסתה, וכן כי לפחות חלק מיתר התביעות שהוגשו נגדה הוסדרו, או שמלכתחילה לא היו אמורות להיות מוגשות נגדה.
במענה לכך, היתנגדה התובעת להעלאת טענות חדשות בסיכומים והדגישה, כי נוכח משבר הקורונה אין זה מן הנמנע כי ביטול ההגבלה, ככל שבוטלה, היה פועל יוצא של גריעת שיקים מסוימים מכוח הדין, ולא אינדיקאציה לכך שבחשבון לא סורבו שיקים בהיעדר כסוי; התובעת הדגישה בהקשר זה, כי לא זו בלבד שההחלטה המסירה את ההגבלה לא צורפה, אלא שגם הבקשה להסרת ההגבלה לא הוגשה, ועילות ההליך ההוא לא הובררו.
...
על תנאים אלה מוסיפה תקנה 374 תנאי הנוגע לעיקולים זמניים בלבד, והוא, אם "שוכנע [ביהמ"ש] על בסיס ראיות מהימנות לכאורה כי קיים חשש סביר שאי מתן הצו יכביד על ביצוע פסק הדין".
לשם הדיוק, וגם אם במקרה דנן אין לכך בסופו של דבר חשיבות של ממש, לאור התוצאה אליה הגעתי, רק התנאי הרשום כמס' 1 לעיל, וזה האחרון, הם תנאי-יסוד להטלת העיקול הזמני.
הפועל היוצא הוא, שכל התנאים להטלת עיקולים זמניים מתקיימים, ודין הבקשה לבטלם – דחייה.
תוצאה אופרטיבית
אני דוחה את הבקשה לביטול העיקולים, ומחייב את הנתבעת בהוצאות התובעת בסך של 2,700 ₪ (עבור הצורך להגיש תגובה לבקשה ולקיים דיון שכלל חקירות וסיכומים, ומן הסתם דרש היערכות).