בפסק הדין בעיניין פרישתא, קבעה כב' השופטת חיימוביץ (בהפניה ובהסתמך על פסק דין אנריקו), כי הצבת/אחסנת שולחנות וכיסאות במבנה משק חקלאי/מחסן חקלאי, אינו מוכיח את הכוונה לנהל אירועים במקום, בטרם קבלת היתר ואינו מהוה שימוש חורג במבנה, בהיעדר כל ערך מוגן שניפגע.
באם נקבל את טענת הנאשמים, שהמצב התיכנוני בשטח אפשר (כבר בעת הנפקת ההיתרים), קבלת היתר לשימושים נוספים, כולל השימושים הלא חקלאיים (כגון השכרה לפעילות תעשייתית ו/או מסחרית), כפי שמתבצעים בפועל, אזי אין גם מחלוקת שלא הייתה כל מניעה כי הנאשמת 1 תבקש, כבר באותם המועדים, הנפקת ההיתרים על פי יעוד המגודר באופן גמיש יותר, כולל לשימושים רב תכליתיים (לא חקלאיים) במבנים.
לעניות דעתי, בשעה שבעל נכס מבקש להסב שימוש במבנה, משימוש אחד (תואם תב"ע), לשימוש אחר, (תואם תב"ע), אין לשכן/צד ג' מעמד בדיון ואינו בעל כל זכות קנויה להיתנגד לשינוי המבוקש (כפי שלא הייתה לו כל זכות קנויה להיתנגד לשימוש שהתבקש בבקשת ההיתר המקורי).
...
במקרה דנן, המסקנה הינה כי יש לפרש את ההיתר ל-"לול", כהיתר ל"אחסון" של כלובי עופות/ עופות, על כן, ה"מטרה"/ "יעוד" של מבנה הלול , הינו, בעצם – "אחסון". ככל שנגדיר את המבנה, לתכלית זו, באימוץ הפרשנות האמורה, הרי שאין להגדיר את השימוש לאחסון, כעבירת שימוש חורג, אף אם מדובר באחסון חפצים אחרים, שהינם פחות מזיקים ומפריעים לסביבה מכלובי עופות/עופות.
מקובלת עלי טענת המאשימה שלא הוכחה טענת הנאשמים, כי ניהול מחסנים מסחריים (לציוד השכרה לאירועים או ציוד אחר) וכי ניהול נגריה, הינם "פחות" מזיקים ומסוכנים לסביבה, מניהול לול עופות.
בהעדר מחלוקת באשר לשימושים המתבצעים בפועל ובהעדר מחלוקת באשר לאחריותם של הנאשמים לביצוע שימושים אלה וככל שלא מצאתי כי יש בטענות הנאשמים כדי להקים כל הגנה מפני האישום, הנני מרשיעה את הנאשמים בעבירות שיוחסו להם בכתב האישום.
