אדגיש כבר על ההתחלה, כי בעיניינה של ס' לא הוגשה בקשה להכריז עליה קטינה נזקקת בהתאם להוראת סעיף 2 לחוק הנוער, וכל ההליכים בעיניינה התנהלו בגדרי בקשות לצוי ביניים בלבד.
סעיף 12 לחוק הנוער מסמיך את בית-המשפט ליתן החלטות ביניים, אף לפני שמיעת קטין או האחראי עליו, ולפני קבלת תסקיר, להורות על נקיטת אמצעים זמניים לגבי הקטין, ולאפשר אמצעי חרום שננקטו על-ידי עו"ס לפי חוק הנוער.
...
לנוכח המתואר לעיל וגם הקושי הכרוך באותה עמדה שהציגו המערערים, לפיה תהליך האבחון טרם הגיע לסיומו, ועל-כן יש לקבע את המצב הנוכחי בו שוהה ס', בניגוד לרצונה, הרחק ממשפחתה ואמה, בניגוד לרציונל העומד בבסיס צווי הבינים שנועדו לתקופה קצובה וקצרה, תחת הפיכתם, הלכה למעשה, למעין קבועים וממושכים, סבורני כי לא עלה בידי הרווחה להציג עבור ס' אלטרנטיבה טיפולית טובה, ודומה כי חזרתה לחיק משפחתה בנסיבות דנן מהווה החלופה הטובה ביותר עבורה.
סבורני כי לא נשקלה די הצורך האפשרות של עריכת אבחון במסגרת הקהילה, וזאת בשים לב לתוצאות ולהשלכות הטראומטיות העלולות להיגרם לס' מעצם ההוצאה ממשמורת אמה והקפאת מצב זה למשך חודשים רבים מבלי שחלה התקדמות בבניית תכנית טיפול עבורה.
נוכח האמור לעיל, אני מורה על דחיית הערעור.
