בקשה להכרה בצו ירושה זר לפי סעיף 11(ב) לחוק אכיפת פסקי חוץ

משהועבר ההליך לידי המותב הנוכחי (השופט ד' טפרברג), העלה השופט את סוגית תוקפו של צו הירושה שניתן בגרמניה לגבי עיזבונו של אוסקר שינדלר, ובקש את היתייחסות בעלות הדין לשאלה האם יש מקום להכיר בצו זה – הכרה אגבית – מכוח סעיף 11(ב) לחוק אכיפת פסקי חוץ, התשי"ח-1958 (להלן: החוק).

החלטת בית המשפט המחוזי בית המשפט קבע כי הכרה אגבית בצו הירושה הגרמני, לפי סעיף 11(ב) לחוק, משמשת במקרה דנן "כחרב ולא כמגן". זאת, שכן אין בידי המבקשת פסק חוץ הקובע את זכאותה במזודה.

בעיניין זה הוגשה תביעה לסילוק פולש מהקרקע תוך שהתובעים מבססים את זכויותיהם בקרקע על צו ירושה שהוצא לטובתם בבית משפט זר. בפסק הדין נכתב כי "בהנחה כי בית-הדין השרעי היה מוסמך להוציא את צו הירושה, רשאי היה בית-המשפט המחוזי להכיר בו באופן אינצידנטאלי על-פי סעיף 11(ב) לחוק" (שם, עמוד 251; המדובר בבית הדין השרעי במזרח ירושלים).

...

סוף דבר מסקנתי היא אפוא כי בנסיבות המקרה דנא אין זה "מן הדין והצדק" להעניק לפסק החוץ הכרה לפי סעיף 11(ב) לחוק.

אשר על כן, דין הבקשה להידחות וכך אני מורה.

הבקשה נדחית.

יתרה מזאת; ב"כ התובעים טען בסיכומיו בעל-פה כי הוא אינו מבקש להכיר בצוי הירושה האמורים באופן אגבי, מכוח סעיף 11(ב) לחוק אכיפת פסקי-חוץ, התשי"ח-1958 (להלן: חוק אכיפת פסקי חוץ), שכן לשיטתו לא מדובר בפסקי דין של מדינה זרה הנזקקים להכרה, ומכל מקום אין צורך בהכרה בהם, שכן השמוש בצוים הוא ראייתי ולא מהותי.

במאמר מוסגר אעיר כי בשל אותם טעמים, וכן נוכח העובדה שלא הוגש המקור של הצוים או העתק נאמן למקור שלהם, אני סבורה כי אין זה "מן הדין והצדק" להכיר באופן אגבי בצוים אלה לפי סעיף 11(ב) לחוק אכיפת פסקי חוץ, מה-גם שכאמור ב"כ התובעים לא עתר לכך (כל זאת, בלא לטעת מסמרות בשאלה האם מדובר בפסקי-חוץ של מדינה זרה; וכן בלא להביע עמדה בסוגיה האם הכרה אגבית אפשרית בנסיבות העניין, בשים לב לכך ששרשרת ההורשה הנטענת מהוה חלק מהותי בהוכחת עילת התביעה, כחרב ולא כמגן.

...

ממילא, אין צורך להידרש לשאלת זכותו של הנתבע בקרקע, ודין תביעת הפינוי להידחות.

משקבעתי כי התובעים לא הוכיחו זכות במקרקעין מטעמם, הרי לא ניתן להוציא צו פינוי וצו מניעה קבוע כנגד הנתבע כמבוקש בתביעתם, ודינה להידחות (ראו השוו: ת"א (מחוזי י-ם) 9223/07 הנ"ל, פסקה 4; ת"א (שלום י-ם) 4330/04, בסוף פסקה 31; ת"א (שלום י-ם) 30724-03-10, פסקה 28).

סוף דבר נוכח מכלול הטעמים שפורטו, התביעה נדחית.

לבקשה צורף מיסמך בערבית מיום 27.7.20, וכן תירגום המסמך בעריכת ב"כ התובע, הנושא את הכותרת: "מדינת פלסטין, בתי הדין השרעיים, בית הדין השרעי טולכרם- צו ירושה". הנתבעת היתנגדה לבקשה, מן הנימוקים העקריים הבאים: בהתאם לפסיקה לא ניתן לאכוף או להכיר בצו ירושה או בצו קיום צוואה זר, באשר מדובר בפסק חוץ.

אין חולק לפניי כי צו הירושה האמריקאי לא הוכר באמצעות בית משפט בישראל לפי חוק אכיפת פסקי-חוץ, התשי"ח-1958 (להלן: חוק אכיפת פסקי חוץ).

ב"כ התובע לא טען לתחולה אגבית של צו הירושה, לפי סעיף 11(ב) לחוק ולפיו: 11".   (ב)  אגב דיון בענין הנמצא בסמכותו ולצורך אותו ענין רשאי בית משפט או בית דין בישראל להכיר בפסק חוץ, אף אם סעיף קטן (א) אינו חל עליו, אם ראה שמן הדין והצדק לעשות כן". למעלה מן הצורך, בעניינינו אין המדובר בהכרה אגבית, שכן השאלה מי יבוא בנעליו של המנוח היא מהותית, ואינה אגב אורחא.

...

אפשר שמסקנה זו מצדיקה את תיקון סעיף 11(ב) לחוק האכיפה, באופן שתתאפשר הכרה בפסקי-חוץ אף כשההכרה היא עיקר הדיון.

מאידך גיסא, אין להתעלם מיתרונה של המסקנה שאליה הגענו, שכן מביאה היא לכך שההליך של צו ירושה או של קיום צוואה יהיה גם במקרה כזה "הליך מסודר, אשר נועד להביא לידיעת הציבור דבר מותו של אדם ודבר קיומו של טוען לזכות בעיזבון" (ע"א 110/89 הכונס הרשמי כמפרק בנק צפון אמריקה בע"מ (בפירוק) נ' גלבוע [8] , בעמ' 641), ו"בעיקר לאפשר לכל מעוניין בדבר, לרבות לטוענים נוספים בזכות ירושה או לנושים, להגיש התנגדויות, לבקש מינוי מנהל עיזבון וכיוצא באלה" (ע"א 297/91 ניסמן נ' היועץ המשפטי לממשלה [9], בעמ' 691-692)"/

תוצאת הדברים היא כי הבקשה לנהל את התביעה בנעלי המנוח נדחית.

בפסק דינו של כב' השופט אנגלרד נאמר: "בהנחה כי בית-הדין השרעי היה מוסמך להוציא את צו הירושה, רשאי היה בית-המשפט המחוזי להכיר בו באופן אינצידנטאלי על פי סעיף 11(ב) לחוק אכיפת פסקי חוץ" (שם, פסקה 6) והוסף, כי הערכאה המבררת, דחתה את טענות המערערת כנגד פגם או פסול בצו הירושה.

ברע"א 4533/14 כרם חמדאן נ' אלדר בדר ואח'‏ (29.06.2014) נאמר מפי כב' השופטת ברק ארז: "למעלה מן הצורך, אין זה מיותר לציין כי ניתן היה להכיר בו באופן אינצידנטלי ולצורך מתן הסעד שניתן (הנוגע למישור היחסים שבין המבקש למשיבים) לפי סעיף 11(ב) לחוק אכיפת פסקי חוץ, התשי"ח-1958 (השוו: ע"א 1227/97 סלעית האדומים מחצבה ומפעל לעיבוד אבן בע"מ נ' עלי אבראהים, פ"ד נג (3) 247 (1999)". באותה פרשה הוטעם, כי המבקש לא חלק על הבעלות של המנוחה בנכס כי אם על זכויות היורשים "בשל כך שצו הירושה שמחזיקים בו המשיבים לא ניתן על-ידי בית דין מוסמך בישראל" (שם, פסקה 18).

אשר לדרישה הנוספת בסעיף 11 (ב) לחוק אכיפת פסקי חוץ כי "מן הדין והצדק לעשות כן" מצינו על מבחניה בפרשת יד ושם בזיקה לסעיף 6 לחוק "המגדיר מקרים אשר בהתקיימם לא ייאכף פסק דין זר בישראל, כמו למשל כשפסק הדין ניתן בחוסר סמכות או שהושג במירמה, וכן במקרים בהם לא ניתנה לנתבע אפשרות סבירה לטעון טענותיו בבית המשפט הזר". ובהמשך: "המילים מן הדין והצדק אינן מייצגות כאן תחומים נפרדים של המשפט והמוסר, אלא יש לראותן ביחד כמשמעותן המקובלות בלשון בני אדם" (עניין עובדיה, עמוד 294)" (שם, פסקה 6).

...

לאור האמור, אני קובעת כי אין להכיר בצו הירושה באופן אגבי מכוח סעיף 11 (ב) לחוק אכיפת פסקי חוץ.

לפיכך נדחית הטענה להליך קליטה של צו הירושה באישור של הממונה מכוח צו שעת חירום.

לאור כל האמור, הגעתי למסקנה כי אישור הממונה לצו ירושה, הוא אכן בגדר 'תעודה ציבורית' המשמש כראיה להוכחת קיומו ואמתותו בתור שכזה, אך לא כראיה לאמיתות תוכנו.

א. לפני בקשת התובעת להכיר בצו הירושה הזר שהוצא בגרמניה וזאת מכח סעיף 11(ב) לחוק אכיפת פסקי חוץ, התשי"ח -1968 (להלן – החוק).

בהילכת אגם לא הוכרעה הסוגיה, וכל שיש בה היא אמרת אגב לעניין האפשרות של הכרה בפסק חוק לפי סעיף 11(ב) לחוק בטענה כי מן הדין והצדק לעשות כן. בפרשת אגם היה דיון עיקרוני לגבי היתרונות של קיום הליך של צו ירושה או צו קיום צוואה ישראלי, והוצעה הצעה היפותטית להכרה אגבית בתביעה כספית, להבדיל מתביעה קניינית המונחת לפני בימ"ש זה. כאשר מדובר בתביעה קניינית בנוגע לנכס ייחודי, יש יותר הצדקה לעמוד על קיומו של הליך מלא והוצאת צו ירושה/צו קיום צוואה באשר לנ"ל. בנוסף לכך במקרה דנן יש חשש גם לקיומם של יורשים פוטנציאליים נוספים שעלולים להפגע מההכרה בצו הזר, והדרך להגן עליהם הוא באמצעות קיום הליך על פי חוק הירושה ולא בהכרה אגבית הפוגעת ביכולתם של צדדים שלישיים להביע את עמדתם.

...

ער אני לכך שיש בקביעתי משום הכבדה על התובעת, אך באיזון האינטרסים נראה שאין מנוס מלילך בדרך זו. גם אם אקבל את טענת התובעת שהסיכוי שתוצאות הליך הירושה בבימ"ש ישראלי תהיה שונה מצו הירושה הוא קלוש עד כדי דמיוני, ככל שקיים סיכוי גם אם הוא קלוש ודימיוני, יש לתת לו מקום על פי שיטתנו המשפטית.

בהקשר זה יש להזכיר שהכלל הוא שהכרה אגבית היא היוצא מהכלל: בהלכת אגם לעיל, ביהמ"ש העליון היה ער לטיעון זה ובכל זאת הגיע למסקנה כי ענייני ירושה וצוואה דינם להתברר בהליך על פי חוק הירושה, ואף ציין את היתרונות הגלומים בכך (סעיפים 14-16 בספק הדין).

א. אשר על כן אני קובע, כי על התובעת להציג צו ירושה ישראלי על זהות יורשיו של אוסקר שינדלר כתנאי להמשך ניהול ההליך, ואין מקום להכיר בצו הירושה הגרמני.