בקשה להיתר שימוש חורג למסחר

ביום 16.2.16 אישרה הועדה המקומית את בקשת החברה להיתר לשימוש חורג לתקופה של 5 שנים "לשימוש מסחר במקום משרדים". עקב אישור הבקשה להיתר הכוללת שימוש חורג חלה השבחה בשווי המבנה, ומונה שמאי מכריע לעניין הקף ההשבחה שחלה בנכס (השמאי מוטי דיאמנט).

...

הואיל ובמסגרת ההסכם התחייבה החברה לפעול לרישום הזכויות בפנקס הבתים המשותפים ולשאת בכל ההוצאות הכרוכות בכך, והואיל ולטענת העירייה (טענה שלא הוכחשה על ידי המנהלים המיוחדים) בשלו התנאים לצורך ביצוע הרישום כאמור ומרבית המסמכים כבר נערכו ונחתמו, וכל שנדרש הוא חידושם, ובהתחשב בכך שעברו כבר מספר שנים מהיום שנועד לביצוע התחייבויות החברה בכל הקשור לרישום המבנה כבית משותף ואין כל הוראה בהסכם הפוטרת את החברה מחובתה לפעול בנדון במקרה של העברת הזכויות בנכס למאן דהוא אחר, ועל יסוד הנימוקים המפורטים בסעיף 14 לבקשת העירייה, אני סבור כי נכון וראוי לחייב את החברה לעמוד בהתחייבויותיה לפי ההסכם בכל הנוגע לרישום המבנה כבית משותף, וכי אין מקום להמתין עם ביצוע רישום המבנה כבית משותף עד לאחר ש"תתקבע" זהות הרוכש החדש.

הוראות ההסכם, אשר קובעות כי הפרויקט יוקם על חלק מחלקות מסוימות (חלקות 20, 21 ו- 29 בגוש 20312) בשטח מוגדר של 6.625 דונם, הן הוראות ששילובן יחד מביא למסקנה שמלכתחילה, שני הצדדים ידעו והסכימו שהשטח שעליו יוקם המבנה יהיה כ- 6.625 דונם, המהווה חלק מאותן חלקות "היסטוריות". לפי המפורט בבקשת העירייה, לאחר עריכת התצ"ר, חלקה 47 הגדירה את החלק שעל פי ההסכם עליו ממוקם המבנה, וכך גם התוכניות לרישום בית משותף.

הצדדים יפעלו במשותף, בתוך 14 ימים מהיום, לשם הגשת פסיקתה מתאימה בדבר ביטול רישום הערת האזהרה בחלקה 11 וביטול העיקולים בלשכת ההוצאה לפועל ביחס לחלקה זו. סוף דבר: אשר על כל האמור לעיל, אני סבור שאין מנוס אלא לדחות את בקשת העירייה (בקשה מס' 379), מצד אחד, ואת בקשת המנהלים המיוחדים (בקשה מס' 401), מן העבר השני.

כאמור, העותרות הגישו למשיבה 3 (הועדה המקומית) בקשה "לקבלת היתר לשימוש חורג מתכנית החלה על המקרקעין באיזור צומת הסירה, בייעוד של איזור תעסוקה, בילוי ומסחר, לשימוש חורג כאתר למחזור פסולת ומבנים יבילים לשימוש משרדי האתר, לתקופה של 5 שנים". ביום 29/1/19 דחתה הועדה המקומית את הבקשה.

...

בהחלטה מפורטת ומנומקת כדבעי (המחזיקה 20 עמודים) נדונו טענו העותרות אחת לאחת ונקבע, כי יש לדחות את הבקשה מחמת שהוגשה באופן שלא ניתן לאשרה כלל והיא כוללת גם בינוי המהווה סטייה ניכרת.

"בעוד שבחלקה 19 מצוי, כך לטענת העוררות, מפעל בטון - הבקשה להיתר לא כללה פירוט שממנו ניתן להבין שמבוקש שימוש שחורג למפעל בטון, אלא התבקש שימוש חורג ל'אתר למחזור פסולת'. ברי כי היה מקום לפרט שימוש זה במסגרת הבקשה והעדר הפירוט מהווה פגם יסודי בפרסום הבקשה." (עמ' 14) שנית, יש לדחות את הבקשה גם מהטעם שהיא סותרת את הוראות תמ"א/4/16 לפסולת מוצקה (התמ"א) - סעיף 8 בפרק ב' לתמ"א קובע כי "לא יוקם אתר פסולת אלא על פי תכנית מפורטת העומדת בהוראות תכנית זו". אין חולק כי אין תכנית מפורטת כנדרש, אלא שהעותרות טענו, כי ניתן ליתן היתר כמבוקש מכוח סעיף 22א(א) לתמ"א אשר מאפשר את הוצאת ההיתר גם בהעדר תכנית מפורטת, אם בתכנית מפורטת יועדו המקרקעין "לתעשייה לסוגיה". לטענתן, יש לראות בתכנית רש/760 שחלה על הקרקע, משום תכנית מפורטת כאמור.

מעבר לכך וביתר שאת, יש לדחות את העתירה בשל חוסר ניקיון הכפיים של העותרות בשל ניהול ההליך באופן לא הגון ולא נאות.

העתירה נדחית גם לגופה, משלא נמצא בהחלטה כל פגם המצדיק התערבות בה (ובכלל).

סוף דבר: העתירה נדחית.

על אף, שכאמור לטענת המאשימה המדובר בחלקה, שלא נידרש לעסקים הפועלים בה, כל היתר לשימוש חורג, שכן ניתן להשתמש בה לצורך מסחר בקומת הקרקע, במהלך השנים, כפי שהעיד עד התביעה, מר גומון, וכפי שעולה מהמסמכים שהוגשו על ידו, הוגשו בקשות להיתר לשימוש חורג ממגורים א' למסחר.

...

תורת הצבירה על פי תזת הצבירה, גם אם כל עניין מסוים כשלעצמו לא היה מוביל למסקנה שיש לדחות את הבקשות האמורות, הרי שהצטברותן הכוללת של המחדלים מצד המבקשת, בעוצמתם יחד יש בכדי להטות את הכף לטובת קבלת טענת ההגנה מן הצדק על כל חלקיה כפי שמניתי לעיל בהחלטה.

סוף דבר העולה מן המקובץ ,כי יש מקום לבטל את כתב האישום הן בשל האכיפה הבררנית, הן על בסיס מחדלי החקירה והן בשל הסתמכותו של הנאשם על דברי המאשימה בבדיקתו מולה, כל אחד מאלו בנפרד מהווה עילה לביטול כתב האישום.

לפיכך, אני מורה על ביטול כתב האישום ועל זיכוי הנאשמים.

בעניינינו, כן התגבשה בפסיקה העמדה לפיה סכויי ההגנה הם שיקול רלוואנטי בהחלטה בבקשה להארכת מועד להשפט, וככל שסכוי ההגנה גבוהים יותר, כך יינתן משקל נמוך יותר לדרישת ההוכחה של סיבות מוצדקות לעצם האיחור בהגשת הבקשה (עפ"א (עבודה – ארצי) 52388-05-10 רומירון בע"מ נ' מדינת ישראל – משרד התעשיה, המסחר והתעסוקה (פורסם בנבו, 13.11.11)).

המבקשות עצמן פעלו על מנת להעתיק את החווה למקרקעין אחרים, לנוכח התכנית, ולא הגישו בשום שלב בקשה להיתר לשימוש חורג.

...

כאמור, כשלעצמי אני סבור כי יש לתת משקל במקרים הגבוליים העולים מבקשות מעין זו, גם לגובה הקנס, ובפרט במקרה שלפניי כשהוטלו קנסות בסכום מצטבר של 900,000 ₪ על המבקשות, אך טענות המבקשות אינן קרובות לאותו "קו גבול", ולמעשה אף רחוקות ממנו.

מכאן, שדינה של הבקשה להידחות.

סיכומו של דבר הבקשה נדחית.

7.4.2002: הסכם ההרשאה בנוגע למגרש 6א נוכח המלצת משרד התעשייה והמסחר להקצות לנתבע את מיגרש 6א לצורך הקמת מבנה תעשייה (מסגריה), ומנגד נוכח ייעודו של המיגרש לחקלאות, ייעוד שלא אפשר שימוש במיגרש למבנה תעשייה, נחתם ביום 7.4.2002 "חוזה הרשאה" בין התובע לנתבעת לתקופה של שנתיים ביחס למגרש 6א שתסתיימנה ביום 17.2.2004 (נספח א לכתב התביעה).

בסעיף 2 להסכם ההרשאה נקבע כי "המינהל מעמיד בזה את המיגרש לרשות המורשה והמורשה מקבל בזה את המיגרש לרשותו כבר-רשות בלבד, לשם שימוש בו למטרת ההרשאה ובמשך תקופת ההרשאה בלבד. בכל מקרה אסור למורשה להקים במיגרש מבנה של קבע מכל סוג ומין שהוא, למעט הקמת מבנים אירעיים, אשר לצורך הקמתם עליו לקבל הסכמה מפורשת מאת המינהל מראש ובכתב". התובע הגיש בקשה להיתר לשימוש חורג במיגרש 6א כדי לאפשר שימוש בו כחניה.

...

התביעה שכנגד דין התביעה שכנגד להידחות בפשטות ובקצרה.

באין ראיות, דין התביעה שכנגד להידחות.

התוצאה מהטעמים שפורטו לעיל, התביעה והתביעה שכנגד – נדחות בזאת.