בקשה להיתר לבניית תחנת דלק במגרש הנמצא באזור מגורים

אולם, סעיף 22 לתמ"א, המופיע בפרק שכותרתו "היתרי בניה", קובע כי "על אף האמור בסעיף 8, במקום שבתכנית מפורטת יועדו מקרקעין לתעשיה לסוגיה או למתקנים הנדסיים, יהיה גם אתר טפול במשמע...... גם אם לא נאמר כך במפורש, ככל ואין בתכנית המפורטת כוונה אחרת משתמעת". מסעיף זה עולה, כי באיזור תעשיה, ניתן להקים אתר טפול על פי בקשה להיתר בניה המוגשת לוועדה המקומית, ללא צורך בתכנית מפורטת, כפי שנידרש לגבי תחנת מעבר.

העותרים טוענים כי המיגרש מצוי בקצה דרך ללא מוצא (רחוב בעלי המלאכה), ממוקם כ-150 מ' משכונת מגורים וכ-170 מ' מבית ספר יסודי "אל עומריה", ומצוי בקרבת שלוחת המטה הארצי של משטרת ישראל, אולם אירועים, בתי עסק שונים, ועוד.

ואכן, לאחר הפירסום, הוגשו התנגדויות ע"י תושבים המתגוררים בשכונת גן חק"ל, בסמוך למיקום המוצע, וע"י משטרת ישראל, ובעלי עסקים רבים הפועלים באיזור התעשיה א', שלטענתם, מתן ההיתר כמבוקש יגרום להם פגיעה בלתי הפיכה באיכות חייהם וביכולתם להמשיך ולקיים את עסקיהם, וזאת נוכח אופיו של המתקן ואי התאמתו (לטענתם) לסביבת איזור תעשיה א'.

אולם מתברר שהגב' שרון אטנר פנתה אל הגופים הללו, וקיבלה את התשובות הבאות: התשובה של מיפעל נשר – "בתשובה לפנייתך, בכוונת חברת נשר להחליף דלק פוסילי ב RDF ותחליפי דלק שונים תוך שמירה על אופטימיזציה תפעולית דהיינו עד 40% הקלוריות הנצרכות בכבשנים מבלי לפגוע ביכולת התפעולית של המערכת. הבקשה להיתר פליטה שהוגשה למשרד מגדירה את כבשנים 1 ו-2 כמפעלי פל"א. בשלב א בכוונתנו לקלוט מאיגוד ערים דן כ-10 טון /שעה RDF לכל אחד מהכבשנים דהיינו לא יותר מ 130-160 א' טון/שנה.

...

הואיל ומסקנתי היא, כי בענייננו מדובר בתחנת מעבר, הרי שלא ניתן לפי התמ"א להקימה ללא תכנית מפורטת, וקביעת ועדת הערר לאפשר עקרונית מתן היתר בניה לחן המקום (על אף שלא הוגשה תכנית מפורטת) היא בלתי חוקית, ונעשתה בחוסר סמכות, ועל כן דינה להתבטל.

לאור כל האמור לעיל, אני מקבל את העתירה ומבטל את החלטת ועדת הערר מיום 4/12/14.

העתירה של חן המקום בתיק 22980-03-15 נדחית, ללא צו להוצאות.

התובעים הם בעלי זכויות חכירה במיגרש תחנת הדלק ואילו הנתבעים הם בעלי זכויות בדירות ברחוב חננאל (בגוש 30171 חלקה 4 תתי חלקות 1 ו-2 וחלקה 5 תתי חלקות 2 ו-3), המצוי ממזרח למגרש תחנת הדלק, כך שדירותיהם גובלות בחלק מחלקה 111 שהמגרש מצוי בה. בין מיגרש תחנת הדלק לבין החלקה שבה גרים הנתבעים בנויה גדר (להלן – הגדר).

כך בין השאר סוכמו הדברים בעיניין ניסנוב (כבוד השופט י' דנציגר, פסקה 8): "כידוע, הגשת ערעור אינה מצדיקה כשלעצמה את עיכוב ביצוע פסק הדין (ראו: תקנה 466 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984). סטייה מכלל זה תעשה כאשר העותר לעיכוב ביצוע פסק הדין הראה שהסכויים כי עירעורו יתקבל טובים וכי מאזן הנוחות נוטה בבירור לטובתו [ראו למשל: ע"א 2610/11 גרטלר נ' כהן (18.5.2011); ע"א 2501/05 ששון נ' כרמל איגוד למשכנתאות והשקעות בע"מ (18.4.2005); ע"א 9586/09 לייזר נ' אייזו לייזר זיווד אלקטרוני (1992) בע"מ (בפרוק) (17.12.2009)]. כאשר מדובר בפנוי מנכס, נהוגה האבחנה בין סעד המכוון למנוע פינוי מדירת מגורים לבין סעד המכוון למנוע פינוי נכס שאינו דירת מגורים [ראו למשל: ע"א 1418/04 בית ששון בע"מ נ' שיכון עובדים השקעות בע"מ (10.3.2004) (להלן: עניין בית ששון); ע"א 8582/08 בן-יעקב נ' בנק הפועלים בע"מ (20.11.2008)]. כאשר המדובר בפנוי דירת מגורים יטה בית המשפט להענות לבקשה למתן סעד, שכן הנזק מפינוי דירת המגורים הנו נזק בלתי הפיך [ראו: אורי גורן סוגיות בסדר דין אזרחי 678-677 (מהדורה עשירית, 2009)]. ואולם, כאשר המדובר בפנוי נכס שאינו דירת המגורים של המבקש, הגישה שונה והכלל הוא כי הנזק שייגרם כתוצאה מפינוי הנכס הנו נזק כספי הניתן לפצוי (ראו למשל בעיניין בית ששון)". סכויי העירעור במסגרת טענות הנתבעים בעיניין סכויי העירעור שבכוונתם להגיש, לא חלקו הם על מסקנות פסק הדין אשר לפיהן נקבע כי לנתבעים אין כל זכות למעבר במיגרש תחנת הדלק או להחניית מכוניותיהם במיגרש.

רביעית, אפילו היה מוכח כי הגדר ניבנתה מבלי שניתן היתר לבנייתה – הגם שלא כך נקבע – הרי שלא היה בכך כדי לסייע לנתבעים וזאת משני טעמים: האחד, אין בקיומה של גדר או בהעדרה כדי להתיר מעבר לנתבעים דרך תחנת הדלק.

אך ברבות השנים חלו שינויים משמעותיים באיזור כולו, אשר כללו סלילת כבישים רחבים, בניית בתים נוספים, בניית תחנת הדלק ועסקים בשטח התחנה וחלה התפתחות משמעותית בכל האיזור.

...

מנגד טענו הנתבעים, כי עומדת להם זכות למעבר אל בתיהם דרך המגרש ולפיכך טענו, כי יש לדחות את התביעה נגדם ולקבל את התביעה שכנגד שהגישו, אשר במסגרתה עתרו לסעד של רישום זיקת הנאה שעניינה זכות מעבר במגרש האמור וזכות להחניית מכוניותיהם.

לנוכח האמור ועל יסוד העיקרון הקבוע בתקנה 466 בתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984 (להלן – תקנות סדר הדין האזרחי), שעל-פיה "הגשת ערעור לא תעכב את ביצוע ההחלטה שעליה מערערים", טענו התובעים, כי יש לדחות את הבקשה לעיכוב ביצוע פסק הדין.

כך שדי בתכנית מאושרת שקבעה שיש לבנות גדר זו כדי לחזק את המסקנה שהגדר נבנתה כדין.

יפים לעניין זה דברי כבוד השופט י' זוסמן בע"א 577/66 וולוכבינסקי נ' עופר, פ"ד כא(2) 36 (1967) (פסקה 7): "בסיום חלק זה של פסק-דיני רצוני לומר, שאין זכות קנויה בידי המערערים להקפיא את אזורם במצב בו היה בשנת 1927 או בשנת 1938. תל אביב נוסדה כעיר גנים, אך אינה חייבת להישאר כך לעולמי עד. כאשר זכתה לראשונה, בשנת 1921, למעמד מוניציפלי בהיותה עדיין חטיבה של עירית יפו, לא היתה לעיריה מכונית, אבל היו לה 3 פרדים וסוס אחד (ראה פריט מס' 24 בתוספת לצו הנציב העליון על הקמת עירית תל אביב מיום 11 במאי 1921 ע"ר, מס' 44 ע' 4 לשנת 1921). בינתיים גדלה העיר והשתנתה ועמה גדלו צרכיה. המערערים יושבים עכשיו ממש ליד מרכז הבידור של כרך גדול, ולכן חייבים הם להשלים עם התאמת סביבתם לצרכי ציבור חדשים". סיכום ותוצאה משלא הראו הנתבעים כי סיכויי הערעור שבכוונתם להגיש טובים ואף לא הראו כי מאזן הנוחות נוטה לטובתם, במובן זה שאם פסק הדין יקוים קודם לבירור הערעור שבכוונתם להגיש, יעלה נזקם על זה של התובעים ויהיה בלתי הפיך, הרי שאין מקום להיעתר לבקשתם.

לטענת המשיבה 2, הוועדה המקומית לתיכנון ולבניה גבעת שמואל (להלן: "הוועדה המקומית"), המקרקעין מצויים באיזור המיועד לתעשיית עתירת ידע, בו מותרת הקמתן של תחנות תידלוק, בכפוף לתנאים הקבועים בתמ"א 4/18.

לפיכך, משרדנו אינו מעודד הקמת תחנות תידלוק וככל שמוסד התיכנון מחליט על הקמת תחנת דלק, משרדנו דורש תשתיות לצימצום פוטנציאל הזיהום והמפגעים הסביבתיים מפעילות התחנה.

עם זאת, המיגרש אף מצוי בסמיכות לאיזור מגורים בגבעת שמואל.

על יסוד נימוקים אלה והתנגדות תושבים, ראתה לנכון הוועדה המקומית לדחות את בקשת היזם למתן היתר בניה להקמת תחנת התידלוק וזאת בהתאם להחלטתה מיום 21.5.14 [נספח ח' לעתירה].

שיקול זה מקבל משנה חשיבות מקום בו מדובר בהקמת תחנת תידלוק בקירבת איזור מגורים המאופיין בבניה רוויה.

...

לטענת היזם, העתירה הוגשה כחודשיים לאחר החלטת ועדת הערר וממילא לאחר שניתן היתר להקמת תחנת התדלוק, מכאן שיש לדחות את העתירה מחמת השיהוי הסובייקטיבי בו היא לוקה.

בהקשר זה, אינני מקבל את עמדת העותרים והוועדה המקומית, כאילו עמדת המשרד להגנת הסביבה עוסקת בפרשנות הוראת תכנית בלבד, אשר נקייה משיקולים תכנוניים נוספים.

בנסיבות אלה, אני סבור כי ראוי ונכון שהנושא יוחזר לוועדת הערר על מנת שתשקול את עמדתו של המשרד להגנת הסביבה ותכריע בסוגית ייעוד המקרקעין ובהשלכות של אותו ייעוד על האפשרות לעשות שימוש במקרקעין לתחנת תדלוק.

סוף דבר – העתירה מתקבלת במובן זה שאני מורה לוועדת הערר לשוב ולבחון את עמדתה לאחר שתעיין בעמדתו של המשרד להגנת הסביבה.

מאחר שמרבית המשיבים הסכימו להשבת הסוגיה להכרעת ועדת הערר, אני קובע כי כל צד יישא בהוצאותיו.

במסגרת תביעתו (ת"א 77248-12-20) עתר התובע 7 לפצותו פצויי הפקעה בשטח של 421 מ"ר ובשטח של 356 מ"ר, הפגיעה במחוברים וכן פגיעה ביתרה המתייחסת להקטנת חזית של מיגרש 1/7 המקורי, הגבלת גישה והפרש מפלסים, אילוצים תיכנוניים בשל צורת המיגרש 1/7 החדש, נזק ישיר כתוצאה מההפקעה ורעש עקב קירוב כביש לבניין מגורים (להלן: "תביעת כנאעני").

אולם, התובעים טענו בין היתר להפקעה הקודמת שהיתה בהכרזה משנת 1957, עת ייעוד החלקה היה חקלאי ובקשו פיצויים גם בגין ההפקעה ראשונה זו. לצורך אומדן שווי למ"ר קרקע חקלאית ציין המומחה שבחן עיסקאות ונתונים מגושים המצויים בסמוך לכביש 70 ולאזור ג'דיידה –מכר (על פי התרשים שצורף לחוות דעת המומחה בעמ' 34).

מומחה בית המשפט קבע שווי קרקע חקלאית לשנת 1957 בשווי של 800 ל"י לדונם: ביחס לחלקה 18 – השטח שהופקע מהחלקה הוא 1,113 מ"ר. על כן, שווי פצויי ההפקעה לחלק שהופקע מהחלקה הנדונה נכון למועד ההכרזה (19.12.57) כדקלמן: 1,113 מ"ר X 800 ל"י = 890 ל"י. ביחס לחלקה 10- השטח שהופקע מהחלקה הוא 1,289 מ"ר. בהערכת השווי למועד תפיסת הקרקע לקח שמאי התובעים בחשבון את תוכנית ג/16117 לתחנת דלק, החלה על חלק מהחלקה הנדונה, על מנת להראות את הפוטציאל הגלום בקרקע.

ביחס לטענות התובע 6 לירידת ערך החלקה ופגיעה תכנונית כתוצאה מההפקעה (הפחתת שטח המיגרש הנותר, הקטנת חזית ואילוצים בשל צורת המיגרש החדש, רעש וזיהום אויר עקב קרבת הכביש) קיבל מומחה בית המשפט את עמדת הנתבעת לפיה היה על התובע 6 לתבוע זאת בהתאם לסעיף 197 לחוק התיכנון והבנייה בתוך שלוש שנים מיום שאושרה תוכנית ג/ 13833 או לקבל אישור לדחייה, כאשר תביעה זו היתה צריכה להיות מוגשת לועדה המקומית לתיכנון ובנייה.

...

על כן, אני דוחה את התביעה בגין ההפקעה הישנה.

אני מקבל את סברת המומחה שאין להתבסס באומדן שווי המחוברים על פסק דין אבו זייד, שכן פסק דין זה עסק בעקירת עץ זית יחודי ונדיר, כלומר במקרה קיצון, שלא כבעניין עצי התובעים על פי הראיות שבפני.

סוף דבר: על פי כל האמור לעיל, הנתבעת תשלם לתובעים סכומים אלה: לתובעים בתביעת כבישי (התובעים 1-6)- 1,031 ל"י בצירוף הפרשי הצמדה וריבית מיום 19.12.57 ועד לתשלום המלא בפועל, וכן סך של 62,300 ₪ בצירוף הפרשי הצמדה וריבית מיום 31.7.17 ועד התשלום המלא בפועל.

כמו כן נקבע כי במתן היתרים לתחנת תידלוק עצמית כפוף מיקום התחנה לאמור בסעיף 8 (ב) הקובע כדלקמן: "מקום שתכנית הכוללת הוראות של תכנית מפורטת, מייעדת מקרקעין למלאכה, לתעשיה, חניון שאינו לתחבורה ציבורית בלבד ובילבד שהחניון האמור אינו באזור בנוי למגורים, או למבני ציבור או למבני משק בישוב כפרי, רשאי מוסד תיכנון להתיר הקמת תחנת תידלוק לצריכה עצמית". הוועדה גם הפניתה לסעיף 15.1 לתמ"א 4/18 שענינו במרחקים, ס"ק (א) קובע כדלקמן: "לא תופקד תכנית, לא תאושר ולא ינתן היתר לפי סעיף 8, אלא אם המרחק האווירי בין צנורות האיוורור של המיכלים התת קרקעיים, או עמדות התידלוק ונקודות המילוי של מכלי הדלק של תחנת התידלוק לבין גבול המיגרש המיועד לשימושים המפורטים בסעיף קטן 1 ו- 2 (להלן- מיגרש השימושים הרגישים) הנו לפחות המרחק הנקוב להלן:

ודוק, המסמך אליו מפנות העותרות (נספח ז' לעתירה) אינו מהוה אישור להקמת התחנה אלא קובע כי "הצורך בתחנת תידלוק לצריכה עצמית במיקום המוצע צריך להיבחן על פי שיקולים סביבתיים ותכנוניים במסגרת הוועדה המקומית". בשולי כתב התגובה, מצויין כי המשיב 8 (להלן:"המנהל") החליט לאשר בקשות לתחנות דלק פנימיות רק במסגרת מיגרש סטאטוטורי (החלטה 2089).

סעיף 8 לתמ"א 4/18 שכותרתו "היתר לתחנת תידלוק שלא על פי תכנית לתחנת תידלוק" קובע בסעיף קטן ב: "מקום שתכנית הכוללת הוראות של תכנית מפורטת, מייעדת מקרקעין למלאכה, לתעשייה, לחניון שאינו לתחבורה ציבורית בלבד ובילבד שהחניון האמור אינו באיזור בנוי למגורים, או למבני ציבור או למבני משק ביישוב כפרי, רשאי מוסד תיכנון להתיר הקמתה של תחנת תידלוק לצריכה עצמית". לטענת המשיבים 7-3, על פי סעיף 8(ב), הביטוי "מבני ציבור" מתייחס כמו הביטוי "מגורים", למיקום החניון ומגלם בתוכו למעשה מיגבלה האוסרת על הקמת תחנת דלק בחניון צבורי המצוי באזור בנוי למגורים או למבני ציבור.

...

אני סבורה כי בסמכות ועדת הערר, בהיותה מוסד תכנוני רחב היקף, לדון ולהחליט בסוגיות הנתונות להכרעת הוועדה המקומית.

  לאור האמור, אני דוחה את טענת העותרות לפיה לא היה מעמד לתושבי המושב להגיש את הערר.

ועדת הערר דנה בפרשנויות השונות לסעיף 8(ב) לתמ"א 4/18 ובחרה בפרשנות המשיבים אך לא ביססה החלטתה על פרשנות זו. ועדת הערר עשתה שימוש כדין בסמכותה לפי סעיף 9.1 לתמ"א 4/18 והסבירה כי "המיקום המוצע במקרה דנן אינו נראה לנו בחירה ראויה. אותו מיקום מצוי כאמור במרכזו של הישוב, סמוך למתקני ספורט פעילים ומאוכלסים (מגרשי טניס ובריכה). העובדה כי כרגע לא קיימים מבנים בתחום ה-80 מ' מהתחנה אינו מעלה ואינו מוריד, שכן הוא סמוך לשימושים ציבוריים פעילים וכן, כפי שהובהר לנו, סמוך ביותר לפוטנציאל לפיתוח ותוספת מבני ציבור במגרש המיועד לכך". זוהי החלטה תיכנונית שועדת הערר בהיותה מוסד תכנון רשאית לקבל ובית המשפט לא יתערב בה. סוף דבר מכל האמור לעיל דין העתירה להידחות.