לאחר הפירסום הוגשו מספר התנגדויות, בהן התנגדויותיהם של העותרת 1, שהיא בעלת זכויות בדירת הגן בקומה הראשונה בעמודה של המרפסת המוצעת, וכן של העותר 2, אשר מתגורר בעמודה נוספת המהוה חלק מהבית המשותף ומצויה מערבית לעמודה בה מצויות דירות מבקשי ההיתר והעותרת 1.
לאחר שנבחנה הסוגיה, קיבלה ועדת הערר את עמדתה העקרונית הפרשנית של הועדה המקומית, לפיה, "ככל שהוראות התכנית מאפשרות ומתירות תוספת בינוי בחזית מסוימת ואין היא מתירה תוספת בינוי בחזיתות אחרות או עוסקת בבינוי בחזיתות אחרות, חלות הוראות תכנית המתאר, לרבות קוי הבניין הקבועים בתכנית המתאר לגבי חזיתות אלו, וכן הכללים שנקבעו בתכנית המתאר לגבי בניית מרפסות זיזיות" (סעיף 10 להחלטה).
יתר על כן, וכפי שצוין בהחלטת ועדת הערר, תוספת המרפסת המוצעת מתאפשרת אף מכוחו של התיקון לתקנות חישוב שטחים, כך שגם הוראות אלו, המאוחרות לתכנית 4535, מאפשרות מתן היתר לבניית המרפסת, אף אילמלא תוכנית 62.
אשר לטענת העותרים כי תוספת מרפסת זיז מהוה סטייה ניכרת מהוראות תכנית 4535, ולכן לא ניתן ליתן את ההיתר המבוקש - בהקשר זה מבקשים העותרים להסתמך על סעיף 8 לתכנית 4535 הקובע כי:
"כל הוראות תכנית מס' 4535 זו ממצות את אפשרויות מתן ההקלות בגבול סטיה בלתי ניכרת וכל שינוי בהוראות התכנית יראה כסטיה ניכרת כמשמעותה שעל פי סעיף 1 (1) לתקנון התיכנון והבניה (סטיה ניכרת מתכנית) תשכ"ז-1967".
אכן, כטענת המשיבות, האופן הכוללני בו מנוסח הסעיף מעורר קושי, לאור פסיקת בית המשפט העליון הקובעת כי הוראה השוללת באופן מוחלט את האפשרות לתת הקלות היא הוראה החורגת מסמכות ודינה בטלות (ע"א 6291/95 בן יקר גת חברה להנדסה ובנין בע"מ נ' הועדה המיוחדת לתיכנון ולבנייה מודיעין, נא(2) 825, 857 (1997)).
...
גם מסקנה זו סבירה ולא מצדיקה התערבות.
לאור מסקנתי לעיל, לא נראה כי יש בטיעון אודות הסכם זה, שלא נדון לפני בהרחבה, כדי לשנות מהמסקנה אליה הגעתי.
לא נראית עילה להתערבות בהחלטה זו.
אשר על כן, העתירה נדחית.
