עוד ביקשה הועדה המחוזית את התייחסותם של רמ"י ושל משרד התיירות להתאמת ההיתר ותכנית הבינוי להוראות התוכנית המפורטת המאושרת והשלכת התאמה זו והמהות של הפרויקט כפי שניבנה בפועל על ההליכים שקיומו על ידם שקוימו בעתיד לגבי הפרויקט.
העותרת 1 ידעה לאורך כל הדרך שההיתר שניתן לה סותר תכנית, וממילא אין היא יכולה לטעון עתה להסתמכות על היתנהלותה של מי מהמשיבות –
אשר לטענת ההסתמכות של העותרות נטען כי מעבר לכך שלעותרות אין זכות קנויה לקבל היתר בנייה מתוקן כל עוד הוא עומד בנגוד לתכנית, הרי שבניגוד לתמונה שאותה העותרות מנסות להציג, ברי כי לאורך כל הדרך ידעו העותרות כי רצונן לבנות מלון אינו עולה בקנה אחד עם הוראות התכנית.
כך שבאופן זה מעטפת האוהל החיצונית עשויה בד.
יודגש, כי אין להרחיב את ירעת המחלוקת מעבר לשאלת חומרי הגמר של חלק קטן מדפנות האוהלים, כפי שנראה כי עולה מתשובת המדינה בהתייחסותה לסטיות נוספות מהתכנית.
...
בשנת 1995 הגישה החברה להגנת הטבע התנגדות לתכנית בנימוק כי אין לאפשר בנייה שאינה תואמת את אופי האזור.
הוועדה המקומית טענה כי נציגת הוועדה המחוזית הסכימה להיתר המתוקן ואילו המדינה טענה כי כוונתה הייתה לסיכום המשנה ליועמ"ש).
מסקנתי היא אפוא כי, כדברי יו"ר הוועדה המחוזית, מר עודד פלוס, ככל שהאוהל יוקם מבד, הן הגג והן הקירות, אין חריגה מהגדרת "אוהל" בתכנית אם הדופן שפונה לבריכה תהיה מזכוכית או אלמנט שקוף אחר וכן אם באחת הדפנות תשולב דלת כניסה מעץ או מחומר אחר שאינו בד.
גם אם הפרשנות היחידה האפשרית להגדרת "אוהל" בתכנית היא לאוהל העשוי בד בלבד וכאמור לעיל, איני סבורה כך, הרי שיש לאפשר הוצאת ההיתר המתוקן בהתאם לדוקטרינת הבטלות היחסית (או עקרון התוצאה היחסית).
לאור כל האמור לעיל, ובקבלי את העתירה, אני מורה למשיבה 1 – הוועדה המקומית לתכנון ולבנייה אילת, להנפיק לעותרות את ההיתר המתוקן, לאחר שהמשיבה 4 – רשות מקרקעי ישראל, תחתום על התכנית המתוקנת.
