בקשה להחזרת תפוס סמכות עניינית בשל טעות סופר

הנכס, כפי שהוצג גם בהסכם המכר כולל מבנה בית כנסת תפוס ומוחזק על ידי מתפללים (להלן: בית הכנסת).

בשנת 2017 הגישה המשיבה בקשה לחתימה על פסיקתא ולצידה גם בקשה לתיקון "טעות קולמוס" בפסק הדין המקורי להוספת מספר העמותה הרשומה של "עדת הארבלים". בהיעדר תגובה, נחתמה הפסיקתא כמבוקש.

ביום 13.1.2020 נעתר בית משפט השלום (כב' השופטת ב' יהלום) לבקשה להשבת ההפקדה וכן הורה על מחיקת התביעה מחמת חוסר סמכות עניינית.

...

לאחר שעיינתי בבקשה ובנספחיה הגעתי לכלל מסקנה כי דינה להידחות.

בית משפט השלום עמד, בהחלטה מנומקת ומפורטת, על השתלשלות העניינים בתיק ומצא שאין מקום להיעתר לבקשה, בין היתר בשים לב להתנהלותם של המבקשים, לשיהוי שדבק בבקשתם ולסיכויי התביעה.

הבקשה נדחית אפוא, ומאליה נדחית הבקשה למתן צו ארעי.

מנהל הארנונה סירב לידון בטענה האמורה מהטעם שאינה נימצאת בסמכותו העניינית (תשובת מנהל הארנונה צורפה כנספח ד' לבקשת האישור).

הסעדים הנתבעים הם השבת הסכומים שגבתה המשיבה ביתר מחברי הקבוצה בשנתיים שקדמו למועד הגשת בקשת האישור (אומדן של 4,031,851 ₪ לפי חוות דעת המומחה מטעם המבקשת, נספח י"א לבקשת האישור) ולקבוע ולהצהיר כי שינוי הגדרת שטח ביניין שלא למגורים בצוי הארנונה החל משנת 2010 נעשה שלא כדין.

בסעיף 269 בפקודת העיריות [נוסח חדש] מוגדר "בנין": "כל מבנה שבתחום העיריה, או חלק ממנו, לרבות שטח הקרקע שעיקר שימושו עם המבנה כחצר או כגינה לכל צורך אחר של אותו מבנה...". נכסים הוגדרו בפקודה הנ"ל: "בניינים וקרקעות שבתחום העיריה, תפוסים או פנויים, צבוריים או פרטיים, למעט רחוב". סעיף 8(א) בחוק ההסדרים במשק המדינה (תקוני חקיקה להשגת יעדי התקציב) קובע: "מועצה תטיל בכל שנת כספים ארנונה כללית על הנכסים שבתחומה, שאינם אדמת בנין; הארנונה תחושב לפי יחידת שטח בהתאם לסוג הנכס, לשימושו, ולמקומו, ותשולם בידי המחזיק בנכס". מכאן שגביית ארנונה נעשית גם בגין יחידות שטח צמודות למבנה שמשמשות אותו.

בצו הארנונה לשנת 2010 נקבע בהגדרות: "שטח בנין שאינו למגורים – מידות החוץ של המבנה, דהיינו סך כל שטחי ברוטו של המבנה בכל הקומות, לרבות מקלט, ממ"ד, ממ"ק, סככה, מרפסת מקורה או שאינה מקורה וכל שטח אחר מקורה או שאינו מקורה...". באשר ל"מרפסות שאינן מקורות" חלק זה הוסף בטעות קולמוס בצו, והמשיבה לא יישמה הוראה זו למעט בארבעה מקרים בודדים שהמבקשת היא אחת מהם.

השינויים בצו הארנונה אינם טעות קולמוס – מעיון בנוסח צוי הארנונה לפני התיקון ואחריו עולה כי השינוי נעשה בכוונה להרחיב את בסיס המס ואינו מהוה טעות סופר.

...

נוכח המספר הזעום של חברי הקבוצה, היות זהותם ידועה, כמו גם סכומי ההשבה הנטענים, וטיבם של הנישומים – היותם עסקים ומכל מקום הם מחזיקים בנכסים שאינם למגורים, אני סבורה כי התנאי הקבוע בס"ק (2) אינו מתקיים בענייננו ודין בקשת האישור להידחות מטעם זה. בשולי הדברים אוסיף עוד כי בנסיבות אלה, שנספח א' לא נסתר, ונספח זה מעיד על כך שמרבית המרפסות הפתוחות אינן מחויבות, הרי שגם התנאי שבסעיף 8(א)(1) אינו מתקיים, שכן נראה לכאורה כי ככלל אין המשיבה מחייבת מרפסות פתוחות בארנונה, וככל שיש לנישום כלשהו מחלוקת נקודתית עם המשיבה בעניין חיוב כזה, אין מקומו לכאורה בתובענה ייצוגית.

על כן הבקשה גם בנושא זה נדחית.

סוף דבר בקשת האישור נדחית.

ביום 1.6.20 הוגשה "תגובה מטעם המשיבה". בתגובה נטען כי אין לבית משפט זה סמכות עניינית לידון בנושא עתירת המבקש לפצוי, כי מדובר ב"בקשה נקמנית" של המבקש, "אשר כל רצונו לשפות עצמו נוכח ההליך הפלילי". בתגובה נטען כי המבקש נצער ביום 17.4.19 בחשד לבצוע עבירות סמים (ככל הנראה מדובר בטעות סופר, והמבקש נעצר ביום 14.7.19).

הטענה כי החלטת השיחרור לא כללה הוראה בדבר הסרת העיקול – אינה אלא ניסיון לגלגל את האחריות למחדלי המשיבה - לפתחו של בית המשפט [ואבהיר במאמר מוסגר, כי בגזר הדין ניתנה הנחיה הנוגעת להחזרת הקטנוע, בהתאם ועל פי הסמכות אליהן הגיעו הצדדים; הצדדים לא טרחו להודיע לבית המשפט, בשום שלב, כי בנוסף לתפיסת הקטנוע – גם הוטל עיקול לבקשת המשיבה].

בשולי הדברים, יש לקוות כי המשיבה תפיק את הלקחים הדרושים, על מנת לקיים מנגנון פקוח ובקרה על החזקת תפוסים (אשר בצד התפיסה קיים בגינם גם עיקול ברשום), וזאת כדי למנוע תקלות דומות בעתיד.

...

לא מצאתי בהסברי המשיבה כל נימוק מדוע להימנע מלחייב אותה בהוצאות בגין כך. גם כאן, סבורני כי יש מקום בחיוב בסכום סמלי בלבד.

סוף דבר, דין הבקשה להתקבל.

אני מחייב את המשיבה בתשלום סכום הוצאות כולל בסך 750 ₪, אשר ישולמו למבקש בתוך 45 יום מהיום.

בקשה לסילוק על הסף של הנתבעת מטעמי היתיישנות וחוסר סמכות עניינית .

בכתב התביעה מצוין כי נכס אחד מבין שלושה של התובעת, בסווג "קרקע תפוסה", זכה להנחה לתעשייה על פי תקנה 14(א) לתקנות הסדרים במשק המדינה (הנחה מארנונה).

ההסכם מתייחס לנכס שמסתיים בספרות 002 (שלושת מספרי הנכסים שצוינו בתביעה – שונים, אך ככל הנראה מדובר במספור שגוי או שמא מיספור המתייחס לשלושת הנכסים יחדיו.

עיין למשל ברע"א 6590/05 עריית אשדוד נ' שמעון צרפתי וברע"א 3879/05 עריית חדרה נ' חג'ג' אמריקה ישראל (מה שנידון שם הייתה תביעת השבה של היטלים שונים ששולמו ביתר לרשות ולא השבת כספי ארנונה; כאשר סמכותו העניינית של ביהמ"ש לעניינים מינהליים בעיניין ארנונה נטועה בתוספת הראשונה ולא השלישית של חוק בתי המשפט לעניינים מינהליים; אולם הראציונאל בניתוח הדין שם בשאלת הסמכות יפה אף לכאן).

וראה ע"א (מחוזי ת"א) 2586/03 פז חברת נפט בע"מ נ' עריית בני ברק; ע"א (מחוזי ת"א) 3541/07 סופר פארם נ' עריית ת"א (שני האחרונים ספציפית ביחס לסמכות לידון בתביעת השבה של כספי ארנונה ששולמו ביתר).

...

הוא בא לכלל מסקנה שלא, אך לענייננו רלבנטית הפסקה הבאה, בא מבקש הוא לבאר סע' 19 הנ"ל לחוק ההתיישנות כחריג; במובן זה שלמרות שלא מופיעה בו דרישת החתימה, והוא מסתפק בדרישת הכתב (כמו סע' 8 של חוק המקרקעין לענין זה) – עדיין נדרשת חתימה: " למען השלמות עלי להצביע על פסק-דין אחד של בית-משפט זה, אשר לכאורה עומד בסתירה להנמקה זו.בע"א 113/69 [7] נאמר, כי חוזה, אשר משחרר את הצדדים מתקופת ההתיישנות החוקית, חייב להיות חתום על-ידי הצדדים, וזאת למרות העובדה, שסעיף 19 לחוק ההתיישנות, תשי"ח-1958, המאפשר סטייה מאותו חוק בהסכמה. דורש "מסמך בכתב" לשם כך, אך אינו מזכיר חתימה.

סבורני כי לא ארחיק לכת אם אומר כי אף לו נדרשתי אף כאן , למטוטלת הפרשנית שבין הלשון לנסיבות, הרי אין חולק כי חייב להימצא עיגון לשוני כלשהו שיש בו כדי לעגן הפרשנות הנטענת .

בסעיף 2 לחוק האמור נקבע, כי במקרה בו נתבקש עובד ציבור בכתב להשתמש בסמכות שניתנה לו על פי דין הוא ישיב למבקש בכתב בהקדם ולא יאוחר מ- 45 יום מיום קבלת הבקשה.

אציין תחילה, כי בסעיף 2 לחוק בתי משפט לעניינים מינהליים, תש"ס- 2000 מוגדרת "החלטה של רשות" כדלקמן: "החלטה של רשות במילוי תפקיד צבורי על פי דין, לרבות העידר החלטה וכן מעשה או מחדל". לפיכך, אין לקבל את טענת המשיבה , כי לאור "הודאה" לפיה העתירה לא הוגשה על החלטה הרי שאין לבית המשפט לעניינים מינהליים סמכות עניינית לידון בעתירה.

עוד צוין במכתב, כי נפלה טעות סופר שעה שנירשם, כי החיוב הוא בגין משרד, שירותים ומסחר אך במהות החיוב בוצע בגין סווגם של קרקע תפוסה לאיחסון וקרקע תפוסה והחיובים היו בהתאם.

הקביעה לפיה מניין הימים יחל ממועד קבלת הודעת התשלום הגיונית בשים לב לכך, כי לצורך הגשת השגה נידרש החייב להודעת התשלום האמורה אשר בה מצוי המידע הדרוש לו לצורך החלטה האם להגיש השגה ולצורך ביסוסה.

...

טענות המשיבה יש לדחות את העתירה על הסף בשל שהוי כבד בהגשתה, מאחר ואין בידי בית המשפט להעניק את הסעד המבוקש ומאחר והעותרת מס' 1 הגישה השגה וערר לחלקות 47 ו- 48 וחתמה על הסכם פשרה בנוגע לחלקות האמורות בשנת 2019.

בהתאם, איני מקבלת את טענתן, לפיה יש לקבוע, כי על המשיבה להפיק הודעות שומה שנתיות מפורטות לחלקות הרלוונטיות לשנת 2020 ותשריט לחלקה 47 לשנת 2021.

כפועל יוצא מכך, אף אינני מקבלת את טענתן, לפיה רק לאחר המצאת הפרטים המבוקשים יחל מניין הימים להגשת השגות.

בנסיבות אלו, העתירה נדחית.