בקשה להחזרת כסף תפוס לאחר 180 יום ללא כתב אישום

בפני בקשות הצדדים: המבקש, אמג'ד רואשדה, ביקש להחזיר לידיו את הסך של כ- 732,000 ₪ שנתפס ברכבו ביום 4.9.19, וזאת לאחר שחלפו למעלה מ- 180 יום ממועד התפיסה, לאחר שלא הוגש כתב אישום ואף לא הוגשה בקשה להארכת החזקה בתפוסים.

על פניו נדמה כי לא היה כל טעם הגיוני לבקש הארכת החזקה בכסף התפוס בחלוף 14 יום בלבד מיום תפיסתו, כשהמחוקק התיר למשיבה להחזיק בתפוס 180 יום מבלי צורך לפנות בעיניין זה לבית המשפט.

...

כפי שנקבע בבש"פ וייסמן שלעיל: "מובן הוא כי דרך המלך היא כי על המשיבה לפנות במסגרת המועד הנתון בבקשה להארכת מועד ההחזקה בחפצים התפוסים. מחדלה של המשיבה לפעול כן הינו שיקול שיש לקחתו בחשבון עת מגישה היא את הבקשה באיחור. עם זאת, אין בכך בכדי לשלול את סמכותו של בית המשפט להיעתר לבקשה להאריך את ההחזקה אף אם הוגשה הבקשה לאחר חלוף המועד." ראו בעניין זה גם דברי בית המשפט העליון בבש"פ פפיסמדוב שהוזכר לעיל: "כבר נאמר, כי פורמליות אינה חזות הכל ויש להידרש למהות (בש"פ 4756/03 סלים נ' מדינת ישראל (טרם פורסם) (השופטת ביניש), אך את המהות יש לבדוק בכל מקרה היטב, ובוודאי כשבפלילים ובזכויות חוקתיות עסקינן. מאידך גיסא, אין מקום לויתור על אינטרס ציבורי אך בשל מחדל הרשויות (בש"פ 608/85 מדינת ישראל נ' לינזר, פ"ד לט(2) 783, 784 (השופט - כתארו אז - ברק)). אכן, רשאי בית המשפט להאריך את מועד ששת החודשים אף בדיעבד, ורשאי הוא שלא לעשות כן, הכל לפי נסיבות המקרה." אין בידי לקבל את טענת ב"כ המבקשים כי ניתן לאשר בדיעבד המשך החזקה בתפוס, רק כאשר מדובר בחפץ שהחזקתו אסורה.

סוף דבר לאור כל המפורט לעיל, אני דוחה את בקשת המבקשים להחזרת הכסף התפוס.

אני נעתרת לבקשת המשיבה ומורה על הארכת החזקה בכסף התפוס למשך 180 יום, שמניינם מיום 2.3.20, מועד בו הסתיימו 180 ימי התפיסה הראשונים.

בנוגע להארכת החזקה ביתר התפוסים שנתפסו באותה עת: במעמד הדיון ביום 31.5.20 הודיעו הצדדים כי יבואו בדברים ביניהם בעניין זה. לפיכך אני מורה על הארכת החזקה ביתר התפוסים עד החלטה אחרת, הצדדים יודיעו עמדתם בעניין הארכת החזקה ביתר התפוסים תוך 7 ימים מהיום.

במהלך אותם 180 יום בהם רשאית המישטרה להחזיק בתפוסים, או בהארכת תקופה זו, רשאית המישטרה או כל אדם אחר הטוען לזכות בחפץ, לפנות לבית המשפט במסגרת סעיף 34 לפקודה, ולבקש הוראות מבית המשפט, מה ייעשה בחפץ שנתפס - השבה לבעליו, חילוטו, או מתן הוראות אחרות, כאמור בהתאם להוראות החוק (ראה ענין עובדיה).

עוד נטען, כי עניין השבת התפוסים נדון בפני כל הערכאות, ובקשת המבקשים להחזרת הכספים התפוסים, נדחו על ידי ערכאות אלו, ועל כן, אין מקום לשעות לבקשה זו, שהנה כלשון נציג המישטרה "אותה גברת בשינוי אדרת". מנגד, טען ב"כ המבקשים, כי המישטרה מיתנהלת בחוסר תום לב בתיק זה, ומציגה עובדות לא נכונות בפני בית המשפט.

כאשר בחקירתה עלה, כי יש חשש לבצוע עבירות של החזקת כספים שהושגו בפשע, הלבנת הון, ושיבוש החקירה, היא הוזהרה על ידי החוקר, ומאותה נקודה ואילך, נמשכה החקירה תחת אזהרה, לאחר שהודעה לה זכות ההיוועצות בעו"ד. מכאן והלאה, טענה המבקשת 1, כי הכספים לא שייכים לה (ראו הודעתה, שורות 155, 161, 169, 178).

כפי שנסקר לעיל, הוראת סעיף 31 לפקודה, מאפשרת חילוט כסף האסור בשימוש או בהחזקה, שעה שהמחזיק ב"חפץ" לא הראה "הצדק חוקי" להחזקתו, על אף אם לא יוגש כתב אישום בקשר לאותו "חפץ". בבסיס רעיון החילוט, טמון הראציונאל שרכוש שהושג בגזלה ובגניבה מהפרט או מהציבור, אין לגוזל זכות בו, ויש להוציא את "בלעו של הגזלן מפיו", היינו, אין לאפשר לו להנות מפירות מעשיו הבאושים, אלא יש להשיב את תוצרי מעשיו הלא חוקיים לציבור בו פגע (על התכלית של עקרונות החילוט, ראו דברי כב' השופט י. עמית ברע"פ 88312/17 ברהם ואח' נ' מדינת ישראל (2018).

...

אשר על כן, הגעתי למסקנה כי גם לעת הזו, לא קיים שינוי נסיבות מהותי, לא הופרך החשד הסביר ששימש עילה ובסיס להחזקת הכספים, ויש בסיס לכך שהכספים הושגו בפשע.

כפי שנסקר לעיל, הוראת סעיף 31 לפקודה, מאפשרת חילוט כסף האסור בשימוש או בהחזקה, שעה שהמחזיק ב"חפץ" לא הראה "הצדק חוקי" להחזקתו, על אף אם לא יוגש כתב אישום בקשר לאותו "חפץ". בבסיס רעיון החילוט, טמון הרציונל שרכוש שהושג בגזלה ובגניבה מהפרט או מהציבור, אין לגוזל זכות בו, ויש להוציא את "בלעו של הגזלן מפיו", היינו, אין לאפשר לו ליהנות מפירות מעשיו הבאושים, אלא יש להשיב את תוצרי מעשיו הלא חוקיים לציבור בו פגע (על התכלית של עקרונות החילוט, ראו דברי כב' השופט י. עמית ברע"פ 88312/17 ברהם ואח' נ' מדינת ישראל (2018).

סוף דבר: בנסיבות מצטברות אלו, אני מקבל את בקשתה החלופית של המשטרה, משיב על כנה את החלטת החילוט הקודמת, ומורה על חילוט הכספים התפוסים לטובת אוצר המדינה.

ביום 15.4.19 הגיש ב"כ המבקש בקשה להחזרת הכסף וזאת בחלוף למעלה מ-180 ימים מאז התפיסה ולאור העובדה כי לא הוגשה כל בקשה להארכת התפיסה על ידי המשיבה ולחילופין לא הוגש כתב אישום נגד המבקש.

בבג"ץ 2393/91 פרידנברג נגד פרקליטות המדינה פד"י מה(4) 490 נדונה השאלה האם נתונה סמכות הארכה לבית משפט השלום גם כאשר לא הוארכה תקופת התפיסה על ידי המישטרה בתוך 180 ימים ולא הוגש כתב אישום בתקופה זו. נקבע כי אכן קיימת בידי בית המשפט הסמכות לעשות כן וזאת בנסיבות הספציפיות של כל תיק ותיק ותוך איזון בין האינטרסים השונים.

כאמור, רק לאחר שהוגשה על ידי המבקש בקשה להשבת הכספי הגישה המשיבה בקשה מטעמה להארכת הצוו להחזקת התפוסים.

...

אכן, וכפי שנאמר לעיל, מחדלה של המשיבה באי הגשת בקשה מתאימה ביחס לתפוסים הינו משמעותי, יחד עם זאת, בשקלול כלל האינטרסים אשר פורטו על ידי לעיל אני סבור כי יש לדחות בקשת המבקש להשבת התפוסים ולקבל באופן חלקי את בקשת המשיבה להארכת הצו להחזקת התפוסים כך שאני מאריך את הצו בדבר החזקת התפוסים, כספים בסך 36,000 ₪, ב- 90 ימים מהיום.

ההחלטה קמא - תחילה מתייחסת ההחלטה לסוגית הייצוג, אך הערר אינו נוגע לסוגיה זו. לגבי הכספים, נקבע כי על פי סעיף 35 לפקודת סדר הדין הפלילי (מעצר וחיפוש) [נוסח חדש], תשכ"ט-1969 (להלן: "הפקודה"), על המשיבה להשיב תפוסים לבעליהם בתום 6 חודשים מיום תפיסתם אם עד אז לא הוגש כתב אישום או שלא ניתן לגביהם צו לפי סעיף 34 לפקודה, אולם, אם הוגשה בקשה מטעם המשיבה להאריך את מועד התפיסה, בית המשפט רשאי להאריך את תקופת התפיסה בתנאים שיקבע.

לכן, בסיום ההחלטה, מסקנת בית המשפט קמא הנה כי נסיבות המקרה מטות את כף המאזניים באופן ברור לטובת האנטרס הצבורי, ובהתאם - נדחתה הבקשה להשבת הכספים והתקבלה הבקשה של המשיבה להארכת התפיסה של הכספים למשך 180 ימים.

אף אם נניח שמספר החשבון בבנק נשמט בטעות משלל הבקשות שהגישה המשיבה להארכת תוקף התפיסה לגבי התפוסים האחרים (טענה שלא נסתרה), ואף אם נניח שלמעשה שני הצדדים "שכחו" מהחשבון בו עסקינן (שהרי אם לא כן – מדוע פנה העורר רק עתה בבקשה?), אזי שיש להצר על כך שהמשיבה לא הגישה בקשה להארכת תוקף התפיסה מיד לאחר שקבלה את הבקשה של העורר להשבת התפוס, כלומר – מיד בסמוך ליום 18.2.2020, שעה שהבינה שחלה אותה טעות.

...

עוד מציין בית המשפט קמא כי התחשב בעובדה כי ניתנו החלטות עיתיות לגבי התפוסים האחרים, וכי רק החשבון דנן בבנק לא נכלל בצווים שניתנו להארכת תקופת התפיסה, וכי מקובלת עליו טענת המשיבה לפיה המדובר בשגגה ולא בפעולה מכוונת שמלמדת על זלזול בעורר או על ויתור.

הכרעה – לאחר עיון בתיק קמא, שקילת טענות הצדדים ועיון בתיק החקירה שהושאר לעיוני – מסקנתי כי דין הערר להידחות, אם כי יש לקצר את משך התפיסה.

עם זאת, בית המשפט הורה על המשך התפיסה למשך 180 יום ממועד מתן ההחלטה, וסבורני כי יש לקצר את התקופה.

לכן, אני קובעת כי משך התפיסה לגבי הכספים יוארך עד 1.6.2021 בשעה 11:00 בלבד, בין היתר, על מנת לאפשר פיקוח על ההתפתחויות.

עסקינן בחשד ממשי לפיו המבקשים קיבלו במירמה כ – 17.5 מיליון ₪ ממשרד הכלכלה כמענקים אשר נועדו לסייע ולעודד קליטת עובדים אשר שיעור השתתפותם בשוק העבודה נמוך (חרדים, ערבים ועובדים עם מוגבלויות שונות) ולאחר שקבלו את המענקים פתחו המבקשים חברה חדשה ודיווחו דיווחים כוזבים על שכרם של אותם עובדים וזאת על מנת לקבל כספים במירמה.

אין חולק כי היה על המשיבה להגיש בקשה להארכת תקופת ההחזקה בתפוסים משלא הוגש כתב אישום בתוך 180 יום, בהתאם להוראת סעיף 35 לפסד"פ. בהקשר זה, במעמד הדיון שהתקיים ביום 29.11.22, טען ב"כ המשיבה כי אכן לא הוגשה בקשה להארכת תוקף ההחזקה בתפוסים, זאת בהסתמך על חוות דעת וייעוץ משפטי שניתן ליחידה החוקרת.

לבית המשפט סמכות להאריך את מועד ההחזקה בתפוסים אף לאחר שתמו 180 הימים הקבועים בפסד"פ אף אם הבקשה הוגשה באיחור, ובמקרים חריגים יותר אף אם לא הוגשה בקשה כלל וזו מתבקשת רק לאחר שמוגשת בקשת להחזרת התפוס.

...

סבורני כי הסעד המבוקש במקרה דנן בגין מחדלה של המשיבה (אשר הסתמכה, כאמור, על עצה משפטית שגויה) אינו ביטול הצווים והשבת התפוסים כולם למבקשים.

סבורני כי לדרישת המידתיות עליה עמד ב"כ המבקשים בבקשתו ניתן מענה הולם במסגרת ההסכמות שניתנו על ידי המשיבה במהלך ההליך להסרת ההגבלות על חלק ניכר מהתפוסים (נכסי נדל"ן וכלי רכב).

נוכח האמור, אני מורה כי ההחזקה בתפוסים תהא למשך 3 חודשים מהיום.