בקשה להוצאת תעודת חיסיון לפני כתב אישום

יוער כי בד בבד עם הגשת כתב האישום הגישה המשיבה בקשת ארכה להוצאת תעודת חיסיון מאת השר לבטחון פנים (וכעולה מהתכתובות שצורפו לערר, זו הועברה לבא כוח העורר ביום 16.6.2019).

בצד דברים אלה, בית המשפט קבע – לגבי הבקשה להעביר את תמלילי חקירות הנאשמים – כי חובת התימלול מוטלת על המדינה ועל זו לערוך את התמלילים האמורים בסמוך להעמדה לדין ולפני התשובה לכתב האישום.

...

לפיכך, ובשים לב לחזקת התקינות המינהלית העומדת לטובת גורמי החקירה והתביעה – שלא נסתרה בערר שלפניי – הבקשה נדחית במישור זה (ראו למשל בש"פ 2161/16 מדינת ישראל נ' פלוני, פסקה 12 (4.4.2016); בש"פ 3603/19 משה נ' מדינת ישראל, פסקאות 24 ו-31 (10.7.2019); בש"פ 7955/13 פלוני נ' מדינת ישראל, פסקאות 16-14 (10.4.2014)).

אשר ליתר החומרים – בהינתן הצהרת המשיבה בדיון שלפניי שלפיה החומרים הנוגעים לפעולות החקירה שבוצעו בגרמניה הועברו לרשות העורר – איני סבור כי יש מקום להורות על מסירת כרטיסי הטיסה או רישומי מעברי הגבולות של נציגי היחידה החוקרת לעורר, משלא שוכנעתי כי יש בהם רלוונטיות להגנתו.

הערר מתקבל חלקית אפוא, כאמור בפסקה 8 לעיל.

עיקר טענות העורר עניינן הסתמכות המשיבה על מיסמך שעליו או על חלקו מבקשת להוציא תעודת חיסיון, מבלי שהועבר לעיון ההגנה טרם הדיון ושלא הופיע ברשימת חומר החקירה.

שנית, אף אם אקבל טענת העורר כי נפל פגם בהתנהלות המשיבה משלא הופיע הדוח שבמחלוקת ברשימת חומר החקירה, או לא הוצאה בגינו תעודת חיסיון טרם הגשת כתב האישום או שאינו חסוי ולא הועבר לעיון ההגנה, הרי שאין בכך כדי לפסול את הראיה או להפחית ממשקלה.

...

הכרעה – לאחר ששמעתי טענות הצדדים ועיינתי בחומר החקירה, הגעתי לכלל מסקנה כי דין הערר להידחות, מהנימוקים להלן.

רביעית, אין בידי לקבל הטענה לעניין משקלן של טביעות האצבע על השקיות, משמדובר בנכס נייד, ובעניין זה אין לי אלא לחזור על החלטתי במ"ת 1357-10-19 מדינת ישראל נ' מוחמד נמארנה כהאי לישנא – "טביעת אצבע, כידוע, הנה מלכת הראיות...לא אחת נקבע בפסיקה כי די בראיה פורנזית משמעותית להקים תשתית (השווה למשל- בש"פ 1061/14 שחר נ' מ"י)...

לפיכך, איני רואה להתערב בהחלטת ביהמ"ש קמא, ודין הערר – להידחות.

ראו לעניין זה דבריו של כב' הש' מצא בעיניין גיל הנ"ל, כדלהלן: "שאלה לא פשוטה היא, אם בטרם השיגה את תעודת החיסיון, הייתה התביעה רשאית לדחות את בקשת הסניגור לעיון בחומר, בנימוק שעומדת להנתן לגביו תעודת חיסיון. לכאורה התשובה לשאלה זו היא בשלילה (השוו ע"פ 1335/91 פאדה נ' מדינת ישראל [8], בעמ' 129). אך אילו ביקש העורר צו עיון בחומר החקירה, בטרם הוצאה תעודת החיסיון, לא מן הנמנע, לדעתי, כי בנסיבות העניין נוטה היה בית המשפט לקצוב לתביעה ארכה מסוימת להשגת התעודה. אך שאלה זו אינה מצריכה הכרעה בפרשתנו ואוכל להניחה לעת מצוא". ראו גם דבריו של ב' הש' קדמי בעיניין גיל הנ"ל, כדלהלן: "לא הוצאה תעודת חיסיון לפני הגשת כתב האישום ובית המשפט מתבקש לעכב את העיון בחומר חקירה בטענה כי עומדים להגיש כזאת, שמור לבית המשפט שיקול דעת אם להענות לבקשת העיכוב. הדעת נותנת, שבית המשפט יכריע בעיניין זה תוך שמירת איזון בין זכותו של הנאשם לדיון הוגן לבית זכון החיסיון השמורה לציבור". הסוגיה של הארכת מועד להוצאת תעודת חיסיון נדונה בהרחבה בבש"פ 6453/10 עמר הנ"ל, מפי כב' הש' פוגלמן ואני רואה להביא דברים בשם אומרם: "גם הגשת כתב האישום אינה מבטיחה הוצאה מידית של תעודת החיסיון. אכן, ברי כי תעודת חיסיון "מצריכה עבודה ואינה יכולה להעשות "מהיום למחר"" (בש"פ 6674/09 אבו צאלח נ' מדינת ישראל 1.10.09), כך בפרט נוכח הקפו של חומר הראיות במקרה נתון, כמו גם העומס המוטל על גורמי האכיפה.

...

דיון אקדים ואומר כי לאחר שבחנתי את טיעוני הצדדים, אני רואה לקבל את בקשת המאשימה – לא בלי התלבטות - ולהאריך את המועד להוצאת תעודת חיסיון, כמבוקש על ידה.

יפים לעניין זה דבריו של כב' הש' חשין בעניין הירבאוי הנ"ל: "אמרנו לא אחת ולא שתים כי תעודת חיסיון מן הדין שתמצא את מקומה בתיק המשטרה עם הגשתו של כתב-אישום לבית המשפט, ולמצער, מיד בסמוך לאחר מכן. והנה, נמצאנו כי כתב-האישום הוגש לבית המשפט ביום 3 באוקטובר, והנה היום מצויים אנו ביום 25 באוקטובר – ותעודה אין. אמרתי במקום אחד ואחזור על כך שוב: אפשר ויש צורך בזיכויו של נאשם מאשמה או בשחרורו של עצור ממעצר, עד שהאחראים ידעו מה אחריות המוטלת עליהם; והדר יבוא על הארץ". יחד עם זאת, הפסיקה קבעה לא אחת כי העובדה כי תעודת חיסיון לא הוצאה לפני שהוגש כתב האישום או בסמוך לאחר מכן, אינה פוגעת בתוקפה ביחס לחומר החקירה אלא אם נפגעת הגנתו של הנאשם.

אין יסוד אפוא לקבוע שעצם הוצאת התעודה שלא במועד הגשת כתב האישום מחייבת בהכרח גילויו של החומר נושא הבקשה לחיסיון לאלתר.

עוד ביקשה לאזן בין סוג החיסיון המתבקש (שיטות ואמצעים של משטרת ישראל), לבין השלב התחילתי של ההליך בו טרם ניתנה תשובה לכתב האישום, ולקבוע שאין בהוצאת תעודת חיסיון בשלב זה כדי לפגוע בהגנתו של הנאשם ובכל מקרה הדרך להגשת עתירה לגילוי ראיה חדשה, פתוחה בפניו של המבקש.

...

עוד אני סבור כי לא היה בהתנהלות זו, רשלנית ככל שתהא, לפגוע בהגנתו של הנאשם, כאמור.

לא מצאתי שיש בחשיפת שיטות החקירה כדי לפגוע בהגנתו של הנאשם ומכאן שאני דוחה את הבקשה שלפני.

עם זאת, וככל שדעתי תישמע, נוכח הזמן הרב בו התמשכה התקלה, ותחושתי כי גם לאחר שהתגלתה לא נעשה כל אשר לאל ידי המאשימה כדי להקטין את הנזק ולרפא את הפגם, אני סבור כי אם וכאשר יורשע הנאשם בדינו, יש ליתן משקל להתנהלות זו בעונש אותו יטיל בית המשפט על הנאשם.

כמו כן הפניתה לבקשה להוצאת תעודת חסיון שנמצאת בתיק.

סעיף 57ב לפקודת התעבורה - מיפרט את השיקולים המהותיים שעל בית המשפט לשקול בבקשה מסוג זה. סדרי הדין לא נכתבו בסעיף ולא הותקנו תקנות לעניין זה. בעיניין העבירה נשוא הבקשות - טרם הוגש כתב אישום.

...

על כן סבורני, כי סעיף 64ב(ב2) הוא ההסדר הרלבנטי בענייננו, משמע אין למתבקש לנשוף הזכות לעכב את הבדיקה עד שיועץ בעורך דין, ואולם אין בכך כדי לשלול שיחה טלפונית מקום בו אילוצי הזמן - דוגמת ההכנות לבדיקה - מאפשרים זאת.

לאור העובדה כי יש במקרה זה חשד לשימוש בסמים, אני סבור כי יש רלוונטיות לעבירות הפליליות בתחום הסמים בעברו הפלילי לעניין קביעת המסוכנות ולא מדובר בהשחרת פניו.

שתי הבקשות נדחות.