בקשה להוספת ראיות וזימון עדים לאחר סיום פרשות הצדדים

מנגד טענו המשיבים מס' 1-3, כי יש לדחות את הבקשה לזמן לעדות הזמה את פרופ' ביין הואיל וכבר בסעיפים 23-24 לכתב-ההגנה נטען במפורש, כי ההסכם בין הצדדים נחתם לאחר שפרופ' ביין עידכן אותם בדבר מס אפשרי בשיעור גבוה, וכי אלו נתנו אמון במשרדו של פרופ' ביין, אשר הזכיר בפניהם את עניין המס.

סדר הטיעון נקבע בתקנה 66 לתקנות סדר הדין האזרחי התשע"ט – 2018 (להלן: "התקנות"), כהאי לישנא: "באין קביעה אחרת המתחייבת מנסיבות העניין, בתחילה תבוא פרשת התביעה ולאחריה פרשת ההגנה; הבאת ראיות מפריכות טעונה רשות מבית המשפט". בפסיקה עקבית וארוכת-שנים קבע בית המשפט העליון, כי על בעל-דין למצות את הבאת ראיותיו עד תום, ואין הוא מורשה לחלק את ראיותיו, באופן שמקצתן יוצגו לאחר סיום פרשת הצד שכנגד.

אפנה לדבריו של כב' המשנה לנשיאה (בדימוס), השופט נ. הנדל ב-בג"ץ 3054/19 ד"ר שוורץ סיגל נ' בית הדין הארצי לעבודה (04.03.2021), פסקה 3: "....חריגה מסדרי דין אלה תתאפשר אך במקרים מיוחדים, בשלם רשאי בית המשפט להתיר הבאה של ראיות מטעם התביעה לאחר שמיעת מסכת ההגנה (תקנה 158(א)(1) לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984; סעיף 165 לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], התשמ"ב-1982). זאת, מחמת המצאותם של שיקולים כבדי משקל העומדים כנגד הטעמים שנימנו לעיל, שחשיבותם אינה נופלת משלהם (רע"א 361/81 אזולאי נ' לביא, פ"ד לח(4) 125, 130 (1984)). כך למשל, שופט אשר בפניו מונחת בקשה להוספת ראייה לאחר שלב שמיעת טענות ההגנה רשאי להיתחשב, במסגרת החלטתו, בשיקולים כמו: תרומת הראייה לגילוי האמת (רע"א 8366/14 דפני נ' עמותת אוהל רחל, [פורסם בנבו] בפיסקה 19 (27.1.2015); רע"א 3863/15 רחמני נ' Liberty Mutual Insurance Europe Limited, [פורסם בנבו] בפיסקה 14 (9.11.2015)); עת הגילוי אודות קיום הראייה והשלב בו מצוי ההליך המשפטי (רע"א 2137/02 ממן נ' פז חברת נפט בע"מ, [פורסם בנבו] בפיסקה 3 (30.7.2002)); מידת הפתעתו של התובע מטיעוניו או ראיותיו של הצד שכנגד (ע"א 4494/97 סלאח נ' סלאח [פורסם בנבו] (4.1.2000); יואל זוסמן סדרי הדין האזרחי 508-507 (מהדורה שביעית, 1995)), וכיוצא בזאת. בהתייחס למקרים ייחודיים אלה, ההכרעה אם להתיר את קבלת את הראיות מסורה לשיקול הדעת הרחב של שופטי הערכאה הדיונית (שנהר, בעמ' 466; רע"א 686/13 ‏עמיעד מערכות מים בע"מ נ' טי אס טי סינרג'י בע"מ [פורסם בנבו] (17.3.2013))". וכן לדבריו של כב' השופט מ. חשין ז"ל ב-ע"א 579/90 מרדכי וגילה רוזין נ' צפורה בן-נון, פ"ד מו(3), 738, פסקה 8: "אמנם כן הוא: דלתותיהם של בתי המשפט פתוחות לרווחה לפני המבקשים סעד, ויכולת הפנייה לבתי-משפט היא מזכויות היסוד של האדם. ואולם, משעברנו את השערים ונכנסנו אל הטרקלין, מחובתנו לשמור על סדרים שקבע בעל הבית ולא כל הרוצה ליטול בא ונוטל. כלל הוא לעניין הגשתן של ראיות, שבעל דין אמור וחייב להגישן ב"חבילה אחת" - כך, ולא בתפזורת, זעיר שם זעיר שם. והטעם לדבר? "... כי אחרת ייטלטל הדיון עד אין קץ כהיטלטל ספינה בלב ים ללא הגה, ללא עוגן וללא קברניט, ונימצא צורת הדיון, ואתה מידת הדין, לוקה" (ע"א 507/64 [1], בעמ' 339מפי השופט זילברג).

...

מנגד טענו המשיבים מס' 1-3, כי יש לדחות את הבקשה לזמן לעדות הזמה את פרופ' ביין הואיל וכבר בסעיפים 23-24 לכתב-ההגנה נטען במפורש, כי ההסכם בין הצדדים נחתם לאחר שפרופ' ביין עדכן אותם בדבר מס אפשרי בשיעור גבוה, וכי אלו נתנו אמון במשרדו של פרופ' ביין, אשר הזכיר בפניהם את עניין המס.

לאחר שנתתי דעתי לטענות הצדדים, מסקנתי היא שדין הבקשה להתקבל.

בענייננו, סבור אני, כי יש לסטות מן הכלל באופן חלקי, כך שפרופ' ביין יזומן למתן עדות הזמה לעניין ממוקד בלבד – האם במסגרת הסכם שכר-הטרחה עליו חתמו המשיבים מס' 1-3 עם פרופ' ביין, נכלל ייצוגם בכל סוגיות המס.

הדברים האמורים מקבלים משנה תוקף נוכח טענת המבקשים עצמם, לפיה "עדות ההזמה תהווה נדבך נוסף לשם שלילת גרסה זו...." (סעיף 4 לבקשה), ולפיכך, באיזון בין האינטרסים של בעלי-הדין לבין האינטרס הציבורי, כלשונו של המחוקק בתקנה 5 לתקנות, בנסיבות שבענייננו, סבורני, כי יש לבכר את הראשון, ולזמן את פרופ' ביין בעניין הממוקד, כפי שקבעתי לעיל, וזאת אף בשים-לב למטרות התקנות: "מטרות תקנות סדר הדין האזרחי הן לקבוע סדר דין לניהול ההליכים האזרחיים בבית המשפט, ליצור ודאות דיונית, למנוע שרירותיות ולהגשים את העקרונות החוקתיים העומדים ביסודו של הליך שיפוטי ראוי והוגן, כדי להגיע לחקר האמת, ולהשיג תוצאה נכונה ופתרון צודק של הסכסוך". על יסוד כל האמור, אני מקבל את הבקשה חלקית.

אשר לעיתוי המאוחר של הבקשה, המבקשים הסבירו כי בסוף חודש יוני 2022 קיבלו דואר אלקטרוני ממכרה של זימבלי שהסכימה לקשר בינו לבין המבקשים, וכי עד אז "לא הייתה כל אפשרות לדעת מי הוא וכיצד לפנות אליו". המשיבים היתנגדו לבקשה בטענה שהתנהלות המבקשים, אשר חוזרים ומבקשים לזמן עדים חדשים לאחר סיום פרשת התביעה, אינה ראויה וכרוכה בפגיעה באינטרסים דיוניים של ההגנה וביעילות ההליך.

בפתח ההחלטה עמד בית המשפט על הכלל שלפיו בעל דין נידרש להביא את כלל ראיותיו "'בחבילה אחת' ולא טיפין טיפין" (בג"ץ 62/22 קלאסיק הוטל מנג'מנט בע"מ נ' בית הדין הארצי לעבודה, פסקה 13 (24.2.2022)), וקבע כי המקרה דנן אינו מגלה הצדקה לחרוג מכלל זה. בהחלטתו, ציין בית המשפט כי לא שוכנע כי העדות רלוואנטית או שיש בה כדי להוסיף על התשתית העובדתית הרחבה שכבר נפרשה בפניו.

מכל מקום, נטען כי בית משפט קמא שגה בקביעתו שהעדות אינה רלוואנטית ובקשו להדגיש שאין מדובר בראיה לסתור אלא בראיית תביעה חיונית הנוגעת ללב המחלוקת בין הצדדים; כי זימבלי יוכל לשפוך אור על השיחה שבה המנוח ביקש לכאורה להפסיק את הטיול, וכי עדויות ההגנה לא שוללות את האפשרות שזימבלי היה עד לבקשה זו. עוד נטען בהקשר זה כי העובדה שזימבלי לא מסר הודעה במישטרה במסגרת ההליך הפלילי לא מלמדת דבר על הרלוואנטיות של עדותו בהליך האזרחי.

הבקשה הוגשה בשלב מאוחר, לאחר סיום הליך ההוכחות ולאחר שניתנה רשות ממוקדת לשמיעת עדות נוספת אחת והראיות להזמתה.

...

] בקשת רשות ערעור על החלטתו של בית המשפט המחוזי בירושלים (כב' השופטת ח' זנדברג) בת"א 12196-09-17 מיום 20.7.2022, במסגרתה נדחתה בקשתם של המבקשים להעיד עד נוסף לאחר שהסתיים שלב ההוכחות, ולאחר שבית משפט קמא כבר נעתר לבקשה קודמת מטעמם להעיד עד לאחר תום שלב ההוכחות.

בנסיבות העניין, שיקולים אלה אכן מובילים למסקנה שאין להתיר את שמיעת העדות, ומכאן שלא נפל כל דופי בהחלטת בית המשפט המחוזי.

מסקנה זו נאמנה עליי, בייחוד בהתחשב בכך שהטענה העובדתית בדבר בקשת המנוח להפסיק את הטיול – זו שלשיטת המבקשים מצדיקה את שמיעת העדות – נדונה גם במסגרת עדויות אחרות (ראו למשל בעמודים 72-71, 91-90, ו-345 לפרוטוקול).

על יסוד האמור לעיל, הבקשה נדחית.

עניינה של החלטה זו בבקשות התובע להגיש תצהיר עדות ראשית נוסף ולצרף ראיה חדשה, וזאת לאחר שהסתיימה פרשת הראיות והצדדים הגישו סיכומים בכתב.

לטענתו, מטרת התצהיר הנוסף להוכיח "שהתובע קיבל מהשותפות את כל זכויותיה בהלוואה ובתוכה בהמחאת הזכות". התובע הוסיף וטען, כי צירוף הראיות בשלב שלאחר תום הליך ההוכחות יסייע לחקר האמת ולהכרעה צודקת; הנתבעת פעלה שלא בתום לב משלא זימנה לעדות את השותפים במורלונס.

...

בכתב התביעה עתר התובע לחייב את הנתבעת לשלם לו כספים שונים בגין תקופת עבודתה של העובדת זרה אצל הנתבעת וסיומה בסכום כולל של 17,723 ש"ח. בהחלטה מיום 17.8.21 נעתר בית הדין באופן חלקי לבקשת התובע בנוגע לעובדת הזרה, וקבע כך: "10. משמצאתי שראוי ליידע את העובדת הזרה על קיומו של ההליך המשפטי ולאפשר לה להצטרף אליו, ככל שתמצא לנכון, אני מורה לתובע להמציא לעובדת הזרה, בתוך 30 ימים מהיום, החלטה זו בצירוף כל כתבי בי-הדין וההחלטות שניתנו מראשיתו של ההליך ועד היום. ההמצאה תיעשה במסירה אישית, והודעה על ביצוע ההמצאה תוגש לבית הדין לא יאוחר מיום 30.9.21.

אשר לראיות שהיו בידי התובע והוא נמנע מהצגתן, הנתבעת טענה שחל לגביהן הכלל שלפיו משנמנע בעל דין מלהביא ראיה שבהישג ידו, יפעל הדבר לחובתו ותוסק המסקנה כי אילו הובאה אותה ראיה היתה פועלת כנגדו.

משצורפו לתשובת התובע אסמכתאות בנוגע להמצאת כתבי בי-הדין לעובדת הזרה, ולא הוגשה מטעמה כל הודעה – אני קובעת שההליך המשפטי הובא לידיעתה של העובדת הזרה, התאפשר לה להתייצב אליו והיא בחרה שלא לקחת בו חלק.

לנוכח האמור, הבקשה נדחית.

לאחר שבחנתי את בקשת התובע, ואף מבלי לבקש את עמדת הנתבעת, מצאתי מקום לדחות את הבקשה.

ואולם, ביום 12.5.2021 הגיש המבקש לבית המשפט בקשה לדחיית מועד העיון בקלטת ובתמליל עד לאחר סיום עדותו הראשית של עד ההזמה מטעם נבואני, קרי זיאדה, ולחלופין עד למתן החלטה בבקשה לזימון עדי הזמה, ככל שזו תוגש על ידי נבואני.

בבקשה טען המבקש כי מסירת הקלטת והתמליל לנבואני, לפני סיום החקירות של העדים מטעמו, ובכלל זאת עדי ההזמה, עלולה להפר את האיזון בין הצדדים, ולפגוע בזכותו של המבקש, כנתבע בהליך קמא, להביא ראיות לסתירת ראיותיו של נבואני, כתובע בהליך קמא.

עוד הסביר בית המשפט כי בשלב זה של ההליך, היינו לאחר שנסתיימה פרשת התביעה, אין עוד מניעה למסור את הקלטת והתמליל לנבואני, ומשכך למעשה קמה למבקש חובה למסור את הקלטת והתמליל לצד השני.

בפסיקה נקבעו מספר שיקולים שעל בית המשפט לשקול בבואו להחליט האם להתיר הגשתן של ראיות נוספות באיחור, ובכלל זאת אופייה של הראיה הנוספת; מהו השלב שאליו הגיע ההליך; האם הצד המבקש את הבאת הראיה הנוספת ידע או היה עליו לדעת על קיומה של הראיה מוקדם יותר; וכן תרומתה של הראיה שהוספתה מתבקשת לגילוי האמת (ראו: עניין רוזין, בעמ' 743-742; רע"א 4729/16 מדינת ישראל - משרד הבינוי והשיכון נ' מפלסי הצפון בע"מ, פסקה 4 (20.6.2016); עניין טיסונה, פסקה 22).

...

לאחר שעיינתי בבקשת רשות הערעור ובתגובות שהוגשו, הגעתי למסקנה כי דין הבקשה להידחות.

סבורני כי ענייננו אינו נמנה עם אותם מקרים חריגים.

בקשת רשות הערעור נדחית איפוא.

. סיימו בעלי הדין הבאת ראיותיהם, רשאי בית המשפט, אם ראה צורך בכך, להורות על הזמנת עד – ואפילו כבר נשמעה עדותו בפני בית המשפט – ועל הבאת ראיות אחרות, אם לבקשת בעלי דין ואם מיזמת בית המשפט.

במקרה דנן, הצדדים טרם סיימו את הבאת ראיותיהם, ואף לא הסתיימה פרשת התביעה לא הסתיימה בפועל, היות שהמאשימה לא הכריזה "אלה עדיי", אך יחד עם זאת היות שהלכה למעשה המאשימה סיימה את הצגת הראיות שפורטו ברשימת חומר החקירה ואת מלוא העדים שבכתב האישום, אזי אבן את בקשתה על יסוד הפסיקה המתייחסת לבקשה להבאת ראיות נוספות באיחור.

המאשימה ביקשה להגיש את ניירות העבודה לאחר סיום חקירתו הראשית והנגדית של המומחה, אולם בטרם סיים להשיב לשאלות בית המשפט, ובטרם הכריזה המאשימה "אלה עדיי". כפי שכבר צויין מעלה, ניירות העבודה נדרשים על מנת להבהיר את חוות הדעת שהוגשה, כך שהם אינם מוסיפים על עליה ואינם מהוים ראייה נוספת או חדשה.

...

באיזון בין הפגיעה בנאשם שאינה מהותית, ובין האינטרס הציבורי ובעיקרו נשיאה שוויונית בנטל המס וכן הגעה לחקר האמת, יש להגיע למסקנה, גם בהתבסס על שיקול זה, שיש לקבל את ניירות העבודה של המומחה.

לסיכום מצאתי שהפגיעה בנאשם, אילו תתקבל הבקשה להוספת ניירות העבודה אינה מהותית, ואיננה נושאת עיוות דין, ומנגד קיומו של האינטרס הציבורי להגיע אל חקר האמת, ובשים לב שטרם הסתיימה פרשת התביעה, יש לקבל הבקשה.

אני מורה על קבלת ניירות העבודה של המומחה מר ניצן ניב עד תביעה מס' 4.