בקשה להגשת מסמכים בחקירה חוזרת בשל גילוי מאוחר

התובעות מבקשות כי הנתבעת תשיב על דרישת הגילוי הספציפי שהופנתה אליה; הדרישה מסומנת כנספח א' והתשובה מסומנת א'1; עוד מבקשות כי לא יתאפשר צירוף מאוחר של מסמכים לתצהיר הגילוי הכללי, המסומן כנספח ב'.

בבקשתן החוזרת, התובעות טוענות כי חרף בקשות חוזרות שהגישו בעיניין גילוי המסמכים ולמרות שבאי כוח הצדדים הגיעו להסדר דיוני מוסכם, אשר "הושיע" את הנתבעת ממחיקת כתב הגנתה, הנתבעת ממשיכה לפעול על דרך "חוכא ואיטלולא" והכל כדי לפגוע בחקר האמת ולעכב את בירור התביעה (בית המשפט מופנה לבקשה מס' 10 אשר נמחקה בהסכמה לאור ההסדר הדיוני).

...

סבורני כי היות והדרישה צומצמה מבחינת היקף השנים, והיות והדרישה רלבנטית לגדר המחלוקת, על הנתבעת להמציא את הנדרש.

היות והנתבעת מצהירה כי לא אותרו מסמכים, אני מקבלת הצהרה זו. יוער כי בתצהיר המחודש/המעודכן צוין בסעיף 4 כי אותרה הקלטת שיחה מיום 03.05.2015.

סוף דבר הנתבעת תשלים את הנדרש בתוך 30 ימים.

יצויין כי התובעים ביקשו להגיש את הפרוטוקולים פעמיים במהלך שמיעת הראיות אך הדבר לא הותר להם, בפעם הראשונה משום שההגשה התבקשה במסגרת חקירה חוזרת וחרגה מגבולות חקירה זו (פרוטוקול עמ' 29), ובפעם השניה כאשר ביקשו להגיש את המסמך באמצעות עד שלא היה לו קשר למסמך (פרוטוקול עמ' 41).

הם טענו כי הפרוטוקולים הם תעודה ציבורית שלא נידרש לתמכם בעדות, כי בית המשפט רשאי לקבל ראיות נוספות בשלבים מאוחרים של הדיון ואף לאחר הגשת סיכומי הצדדים, וכי הם עומדים במבחנים שנקבעו בפסיקה להגשת ראיות באיחור, בהתאם לפסיקה אליה הפנו, מבחינת תרומתה של הראיה לחקר האמת ולמתן הכרעה צודקת, עוצמת הנזק הראייתי והדיוני שייגרם לבעל הדין, הנסיבות בגינן לא הוגשה הראיה במועד ועוצמת הפגיעה בהליך התקין.

כאשר מוגשת בקשה להביא ראיות נוספות, על בית המשפט לשקול את תוכן הראיה הנוספת, חיוניותה להכרעה ותרומתה לגילוי האמת, השלב הדיוני בו נמצא המשפט, הסיבה שבגינה לא הוגשה הראיה במועד והנזק הדיוני שעלול להגרם אם הראיה לא תיתקבל (ראו: רע"א 6165/15 אירוטל בע"מ נ' סלקום ישראל בע"מ, פסקה 7 ((13.12.15); רע"א 4729/16 מדינת ישראל - משרד הבינוי והשיכון נ' מפלסי הצפון בע"מ, פסקה 4 (20.6.16).

...

יתר על כן, העובדה שרעיון כלשהו עלה במהלך הדיון שקדם להסכם הפשרה אינה מעידה בהכרח על כך שאותו רעיון התקבל בסופו של דבר, ויתכן שההיפך הוא הנכון.

אם במהלך הדיון בבית המשפט עלתה אפשרות של חלוקה לפי חדרים, אך היא לא מצאה ביטוי בהסכם שנחתם בסופו של דבר, נראה כי הדבר מצביע דוקא על הסכמת הצדדים שלא להנהיג חלוקה לפי חדרים.

סיכום לאור כל האמור אני קובעת כי הסכם הפשרה משנת 1990 שנכרת בהסכמת שני הצדדים ואף קיבל תוקף של פסק דין עומד בעינו, והשינויים שיש להחיל לגביו הם רק השינויים שנקבעו במפורש בהסכם השני משנת 1992.

ביום 30.9.14 יצא מכתב נוסף של באת כוח התובע אל הנתבעים, בו נטען, בין היתר, כי הנתבעים אינם משלמים את דמי השכירות השוטפים במלואם, כי התובע הגיע לישראל במיוחד כדי לתת הצעה חדשה ליישוב הסיכסוך מחוץ לכותלי בית המשפט וכי לא קיבל תשובה הולמת וברורה מהנתבעים, כי הנתבעים לא שילמו את החוב חרף דרישות חוזרות ועל כן הנתבעים נדרשים, מבלי לגרוע מכל דרישת תשלום, לפנות את הדירה עד 31.10.14.

אני ער לכך שבמכתב ב"כ התובע מחודש יוני 2015, נטען כי מספר חודשים קודם למכתב, הגיעו הצדדים לסיכום נוסף, לפיו הנתבעים ישלמו את חובם בתשלומים של 100 יורו לחודש וכי לא עמדו גם לא בהסדר זה, אולם כתב התביעה לא מבסס את עילת ההסדר לפריסת התשלומים על סיכום נטען זה משנת 2015, אלא כאמור על הסיכום מחודש פברואר 2014, כך שההסדר המאוחר הנטען, שאני אמנם נותן אמון בגירסת התובע כי אכן היה, לא יכול לסייע לתובע להמנע מההתיישנות של תשלומי פברואר – מאי 2014, כמפורט לעיל.

גם אין חולק כי התובע לא ביקש לצרף את דפי החשבון לתצהירו בסמוך לאחר קדם המשפט אחרון זה, בו ציין לראשונה את קיומם, אלא רק במסגרת הדיון ההוכחות במהלך החקירה החוזרת.

זאת גם הסיבה העיקרית שלא התרתי לתובע לצרף את דפי החשבון כראיה באמצעות החקירה החוזרת האמורה, קרי, משום העובדה שמדובר במסמך שלא גולה ואשר יש בו כדי להפתיע את הצד שכנגד ואשר אם יתקבל, לא היה בידי הצד שכנגד כל אפשרות להגיש ראיות נגדיות ביחס אליו או לחקור עליו.

...

בכל הנוגע לעתירת התובע לקבלת הפרשי הצמדה למדד תשומות הבנייה וכן ריבית חודשית של 2% לחודש, כאן אני סבור שעלי להתערב.

לפיכך, אני מחליט שהסכומים המגיעים לתובע כמפורט בסעיף 65 לעיל, יתווספו להם הפרשי הצמדה וריבית כדין כמפורט להלן: לסכומים בסך של 54,000 ₪ ו-18,800 ₪, יצטרפו הפרשי הצמדה וריבית כדין מיום 1.10.14 ועד התשלום בפועל; לסכום של 22,500 ₪ יצטרפו הפרשי הצמדה וריבית כדין מיום 15.11.14 ועד התשלום בפועל.

סוף דבר אשר על כן, הנתבעים ישלמו לתובע ביחד ולחוד את הסכומים הנזכרים בסעיף 68 לעיל וכן 66% מסכומי אגרות המשפט וכן שכר טרחת עו"ד בסך של 15,000 ₪.

ב"כ התובעים, במסגרת חקירתו החוזרת, ביקש להגיש באמצעות התובעת מסמכים נוספים אלו, ב"כ הנתבע היתנגד לכך ובהחלטה אשר ניתנה על ידי באותו מועד, הוריתי על הפסקת הליך ההוכחות - קודם לחקירת הנתבע – וזאת, על מנת לאפשר לתובעים הגשת בקשה כדבעי לצרוף ראיות.

נוסף על כך, התובעים החזיקו הקלטות של שיחות עם הנתבע, אשר על פניו הן רלוואנטיות להליך ואולם, אף אותן לא צרפו לתצהיר העדות הראשית ואף לא עתרו בבקשה מיוחדת - להגשתן במועד המאוחר לעדותו של הנתבע.

את האמור הנני מוצאת לסייג – בכל הנוגע לשני המסמכים אשר לטענת התובעים הגיעו לידיהם רק עובר להגשת הבקשה להוספת מסמכים – הואיל וטענתם זו של התובעים באשר למועד בו הגיעו המסמכים לידיהם ובהנתן שעל פניו מדובר במסמכים אשר היו בידי הנתבע ולכאורה היה עליו לגלותם- אינני מוצאת להעמיד לחובת התובעים את עתוי הגשת הבקשה להוספת מסמכים אלו.

...

בקשה כאמור הוגשה בסיכומו של דבר ביום 9/7/23, הבקשה הועברה לתשובה והתשובה לתגובה ולאחר עיון בכל אלו ניתנת החלטתי זו. במסגרת הבקשה עותרים התובעים להלכה להתיר להם הגשת שלושה סוגי מסמכים (הגם שבבקשה נטען כי קיימים שני סוגי מסמכים בלבד) – סוג אחד - מסמכים אשר גולו בגילוי מסמכים ואשר לטענת התובעים אף צורפו לתצהיר גילוי מסמכים ואולם, לא צורפו לתצהיר העדות הראשית מטעם התובעים – ובכלל כך, קבלות, שטרי מכר, היתר בנייה, דיווחים לשלטונות המס וכיוצא בכך; סוג שני – כולל מסמכים אשר גולו בגילוי מסמכים ואולם, לא הועברו לעיון הצד שכנגד – תחת סוג זה נכללים שתי הקלטות אשר בוצעו על ידי התובעת; והסוג השלישי – שני מסמכים אשר לטענת התובעת הגיעו לידה רק בסמוך להגשת הבקשה הכוללים פסק בוררות מיום 1/12/99 אשר ניתן כנגד המשיב וכן העתק מצולם של חוזה רכישת הקרקע עליה נבנה הבניין.

דיון והכרעה; אקדים אחרית לראשית - לאחר שבחנתי את הטענות ההדדיות, נחה דעתי כי דין הבקשה להתקבל ואולם, זאת תוך חיוב התובעים בהוצאות.

לאור כל האמור ובאיזון הנכון הנני סבורה כי יש להתיר לתובעים צירוף הראיות ואולם, הנני מוצאת לחייב את התובעים בהוצאותיו של הנתבע בגין ההכבדה הנוספת אשר תיגרם לו כפועל יוצא מהגשת הראיות בשלב זה. סוף דבר – הבקשה מתקבלת – קרי התובעים רשאים להגיש הראיות אשר צורפו לבקשתם לתיק בית המשפט – המסמכים יצורפו לתיקיית מוצגים.

המזכירות תדוור החלטתי לצדדים.

לבסוף חוזרת הנתבעת וטוענת, כי אומנם הוגשה בקשה לתיקון כתב התביעה, כ"מוסכמת" אולם ניתנה החלטה, מבלי שניתנה לה האפשרות להגיש תגובתה.

סעיף 8 לחוק ההתיישנות עוסק בנטל המוטל על כתפי התובע והאחרון לא עמד בו. הנתבעת מפנה לפסיקה וטוענת, כי לצורך תחולת כלל הגילוי המאוחר נידרשת אי מודעות בפועל ובכוח מנקודת מבטו של תובע סביר.

לטענת הנתבעת, התובע מציין, כי עשה "חקירה ודרישה במוסדות הציבוריים הרלוואנטיים" מבלי שהוא מיפרט, אילו חקירות נעשו, מבלי שהוגשו ראיות לטענות אלה.

הנתבעת מפנה לכתבי הטענות שהוגשו מטעם התובע, מהם עולה, כי התובע עצמו לא קשר את נסיבות התאונה לנתבעת, שכן טען, כי נפגע "במיתחם הישיבה בשטח התחנה". התובע לא גילה, כי במסגרת גילוי המסמכים, המציאה לו הנתבעת היתר בניה וטופס 4 מהם עלה, כי במועד הארוע, השטח השייך לנתבעת, היה ריק, וכי היתר בנייה לנתבעת ניתן רק בסוף שנת 2013 וטופס 4 לבנייה השייכת לנתבעת (להבדיל מזו השייכת לנתבעות 1ו-2) ניתן רק בשנת 2014, כך שלא ניתן לטעון, כי התאונה הנטענת ארעה בשטחה של הנתבעת.

...

סעיף 3 לחוק ההתיישנות, תשי"ח- 1958 (להלן: "חוק ההתיישנות") קובע כך: "אין נזקקים לטענת התיישנות אם לא טען הנתבע טענה זו בהזדמנות הראשונה לאחר הגשת התובענה." יוצא אפוא, כי נתבע המבקש להתגונן בטענת התיישנות נדרש לטעון את טענתו, "בהזדמנות הראשונה לאחר הגשת התובענה". במידה ולא עשה זאת, לא ייזקק בית המשפט לטענת ההתיישנות.

בנסיבות אלה, אני סבור, כי הנתבעת החמיצה את המועד להעלאת טענה זו, ולפיכך, דין בקשתה לדחייה על הסף, להידחות.

בנסיבות אלה, הבקשה נדחית.