בקשה להבאת ראיות לסתירת קביעת נכות של המוסד לביטוח לאומי

תמצית טענות הצדדים בבקשה למתן היתר להבאת ראיות לסתור הנתבעת טענה כי על רקע העובדה שהועדה הרפואית מדרג ראשון של המוסד לביטוח לאומי קבעה לתובע נכות בשיעור של 20% וכעבור עשרה חודשים במסגרת הליך של ערר, ובעקבות חוות דעת פרטית של מומחה בתחום הנוירולוגיה, הוכרה לתובע נכות נוירולוגית בשיעור של 40%, מחייבת העתרות לבקשתה להבאת ראיות לסתור.

...

התובע טען כי דין הבקשה להידחות והגשתה מעידה על חוסר תום לב, נוכח מועד הגשת הבקשה ולאור העובדה שהנתבעת הייתה כל העת מודעת לכך, שהתובע מתנהל בפני ועדות המוסד לביטוח לאומי בצירוף חוות דעת של מומחה מטעמו ולא העלתה כל טענה בהקשר זה, אלא לאחר קביעת ועדת הערר.

התובע טען כי ככלל יש לנקוט בגישה מצמצמת בכל הקשור להיעתרות לבקשה להבאת ראיות לסתור, וכי יש לתת את הדעת בעיקר לשאלה האם הועדה הרפואית בדקה את הנפגע ועיינה במסמכים רפואיים נוספים וכן הפעילה שיקול דעת עצמאי.

לאחר ששבתי ושקלתי את טענות הצדדים סבורני כי אכן בתיעוד הרפואי אשר הומצא על ידי הנתבעת יש כדי לבסס ראשית ראיה למינוי מומחה בתחום הראומטולוגיה, לבדיקת נכותו של התובע כתוצאה ממחלה ראומטולוגית – אטריטיס, עובר לתאונה הנדונה ובלא קשר אליה.

לנוכח פגיעתו הקשה של התובע בתאונה, ואופי הפגיעה, סבורני כי לא ניתן לייחס משמעות השוללת את מינויו של מומחה בתחום הראומטולוגי, לנוכח העובדה שאין רצף של תלונות מצידו של התובע מסמוך לפגיעתו בתאונה, שעה שהתובע נאלץ ללא ספק להתמודד עם בעיות רפואיות אחרות קשות מידי יום והינו סובל מנכות משמעותית במישור הקוגניטיבי והנפשי.

לפיכך הנני מורה על מינויה של פרופ' מרב לידר כמומחית מטעם בית משפט בתחום הראומטולוגיה.

לפני בקשת הנתבעות להתיר להן להביא ראיות לסתור את הנכות שנקבעה לתובעת במוסד לביטוח לאומי ולהורות על מינוי מומחים בתחום האורתופדיה והפסיכיאטריה.

יישום ההלכה על ענייננו, מעלה, שקיים חשש שלפני הועדה בעת קבלת ההחלטה הסופית בנוגע לשעור נכותה של התובעת לא עמד כל המידע הרלוואנטי בנוגע להקף ומהות עברה הרפואי של התובעת, ואף אם אניח שפגיעתה של התובעת בתאונה הייתה לא פשוטה, קביעת נכותה מחייבת היתייחסות לעבר רפואי זה. מתוך הבקשות שהגישה התובעת למוסד לביטוח לאומי ופרוטוקולים של הועדות עולה שבתביעה לקביעת דרגת נכות מעבודה, התובעת סימנה שלא היו לה כאבים דומים קודם לתאונה, כך שהמוסד לביטוח לאומי לא יכל לדעת שקיים עבר רפואי.

...

התובעת מדגישה את מצבה הרפואי הקשה בעקבות התאונה נשוא תיק זה. לטענת התובעת, לא נפלו פגמים מהותיים בתפקוד הוועדה ומשכך אין להיעתר לבקשה.

בכל מקרה, נקבע, כי מסקנה מסוג זה ראוי שתתקבל לאחר שיערך בירור בעניין ואין זה רצוי שבית המשפט יגיע למסקנה כאמור על דעת עצמו (רע"א 7666/15 המאגר הישראלי לביטוחי רכב ("הפול") נ' פלוני (24/1/16) (להלן: "עניין פלוני") וראו גם רעא (מרכז) 8917-07-18 מ.מ נ' שומרה חב' לביטוח בע"מ (17/7/18)).

סוף דבר אחר כל האמור לעיל, הבקשה מתקבלת.

5129371 5467831 129371המזכירות תשלח החלטתי לצדדים.

בפני בקשה להביא ראיות לסתור לקביעת המוסד לביטוח לאומי מיום 13.09.19 ולפיה נכותו של המשיב בגין תאונת דרכים מיום 26.07.15, הנה בשיעורים הבאים: 5% בגין שבר בחוליה לפי פרט 37(8)(א) לתוספת לתקנות הביטוח הלאומי (קביעת דרגת נכות לנפגעי עבודה) התשט"ז- 1956 (להלן: "תקנות הביטוח הלאומי"); 5% בגין הגבלה בתנועות הגב לפי מחצית מיפרט 37(7)(א) לתוספת לתקנות הביטוח הלאומי.

...

לכן, אם היתה בפני בקשה של התובע להביא ראיות לסתור את קביעת הביטוח הלאומי אשר קבעה בשנת 2017 כי לא נותרה כל נכות, היה מקום להיעתר לבקשה הזאת ללא כחל וסרק.

בכל הקשור לרישום משנת 2015, אמנם התובע התלונן על כאבי גב אולם נרשם במפורש שבדיקת הרמת רגל ישרה יצאה תקינה ואין בגיליון הרפואי כל תיעוד על הגבלה בתנועות עמוד שידרה ומשכך אין מדובר בעבר המצדיק ניכוי נכות בגין מצב קודם (וראו לעניין זה דיון נג/01-46 (ארצי) מרגוליס יצחק נ' המוסד לביטוח לאומי, פ"ד כו (1) 364 (21.2.93)) מכל האמור לעיל, דין הבקשה להידחות ובנסיבות העניין מצאתי לנכון לחייב את הנתבעת בהוצאות התובע בגין בקשה זו בסך 2,500 ₪.

לפני בקשת הנתבעת להתיר הבאת ראיות לסתור את קביעת ועדת הערר של המוסד לביטוח לאומי (להלן: "הוועדה"), לפיה לתובע נותרה נכות צמיתה בשיעור 10% בגין קרע בשרוול המסובב בכתף ימין, לפי סעיף 42(1)(ד)(1)(לתקנות הביטוח הלאומי (קביעת דרגת נכות לנפגעי עבודה), התשט"ז- 1956 (להלן: "תקנות המל"ל"), כתוצאה מתאונה בה היה מעורב לטענתו ביום 3.10.19 ענייננו בתביעה שהוגשה לפי חוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים, התשל"ה- 1975 (להלן: "חוק הפיצויים") בגין תאונת דרכים שאירעה לתובע ביום 3.10.19, כאשר בהיותו בדרך לעבודה, רכב צד ג', פגע ברכב בו נהג וכתוצאה נפגע התובע בצוארו, בגב תחתון, ובמרפק שמאל (להלן: "התאונה").

...

יפים לעניין זה דברי בית המשפט ברע"א(עליון) 9018/12 סונול ישראל בע"מ נ' אבי בוטרשווילי (פורסם ביום 8.4.13): "את בקשת המבקשות להתיר להן להביא ראיות לסתור יש לקבל לא רק מהטעם שלא עמדו בפני הוועדות הרפואיות נתונים על שינויים אפשריים במצב המשיב מאז התאונה, אלא גם כיוון שעובדה זו נבעה מהתנהלות המאופיינת בהסתרת מידע מצד המשיב. אין די באמירה לפיה בידי הוועדות היתה האפשרות לאסוף חומר בעצמן. חובת תום הלב המוטלת על מי שמבקש להסתמך בתביעתו על נכויות שנקבעו לו על-פי דין, מחייבת אותו לגלות מיוזמתו לרשות המוסמכת מידע העשוי להיות רלבנטי להחלטה בעניינו. נמצא, כי יש משמעות לעובדה שהחומר הרפואי המתייחס לתאונה השניה לא עמד לנגד עיני רופאי הוועדות הרפואיות של המוסד שדנו בעניינו של המשיב...". הוועדה לא הזכירה את התלונות משנת 2014 ואילך, בעניין כתף ימין, ואף לא את התאונה הנוספת שעבר התובע, כך שהמסקנה המתבקשת הינה שנכותו של התובע נקבעה בלא שהועדה היתה מודעת לקיומן של תלונות קודמות בעניין כתף ימין ותאונה נוספת, או שהתעלמה מהן.

לא ניתן להוציא מכלל אפשרות כי אם הועדה הרפואית היתה נחשפת למסמכים אלו, היא היתה מגיעה למסקנה אחרת מזו שאליה הגיעה.

ברע"א 9018/12 סונול ישראל בע"מ נ' בוטרשווילי (פורסם ביום 8.4.13), עמד בית המשפט העליון על המשמעות של הסתרת מידע רפואי על ידי הנפגע: "ואולם, כאשר הנפגע אינו פורש ביוזמתו את כל החומר הרפואי שיכול להיות רלוונטי בפני הגוף האמור לקבוע את נכותו, יכול מחדל זה לחזק את המסקנה שלפיה לאותו חומר יש משקל פוטנציאלי בכל הנוגע לקביעת הנכות". לאור האמור, הבקשה להבאת ראיות לסתור מתקבלת.

בהחלטתו, מושא ההליך שלפני, דחה בית משפט קמא בקשת המבקשת, להתיר לה להביא ראיות לסתור את קביעת הוועדה הרפואית שליד המוסד לביטוח לאומי, בעיניין דרגת הנכות מעבודה שנקבעה למשיב בעקבות תאונת דרכים שארעה בתאריך 16.1.2022, ואשר הוכרה גם כתאונת עבודה.

הועדה אף מצאה כנכון להפעיל בעיניינו של המשיב את "תקנה 15" לתקנות הביטוח הלאומי (קביעת דרגת נכות לנפגעי עבודה), תשט"ז – 1956, והגדילה את שיעור נכותו של המשיב בשליש משעור הנכות הרפואית שנקבעה.

...

לאחר ששקלתי טענות באי כוח הצדדים, הנני מחליט להפעיל סמכותי לפי תקנה 149(ב) לתקנות סדר הדין האזרחי, תשע"ט – 2018, ולדון בבקשה כאילו ניתנה הרשות לערער, והערעור הוגש לפי הרשות שניתנה.

סוף דבר אשר על כל האמור לעיל, הנני מחליט כדלקמן: (א) כאמור, החלטתי לקבל בקשת המבקש למתן רשות לערער על החלטת בית משפט קמא מתאריך 7.12.2023, ודנתי בערעור כאילו הוגש על פי הרשות שניתנה.

(ב) הנני מקבל את הערעור, והנני מבטל החלטת בית משפט קמא מתאריך 7.12.2023 (לרבות חיוב בתשלום הוצאות שהושת על המבקש).

(ה) הנני מחייב את המשיב לשלם למבקש הוצאות משפט, בשתי הערכאות, בסכום כולל של 10,000 (עשרת אלפים) ₪, בצירוף מע"מ כחוק.