בפניי בקשה להארכת מועד להגשת ערעור על החלטת ועדת הערר לפיצויים והיטלי השבחה – מחוז תל אביב, שניתנה ביום 27.12.22 (להלן: "החלטת ועדת הערר").
וועדת הערר קבעה בין היתר לאור חזקת תקינות ההליך, כי משהוציאה המבקשת דרישת תשלום המבוססת על הכרעת שמאי מכריע, חזקה שדרישתה הייתה תקינה, ולכן הורתה על ביטולה של הדרישה החדשה, וקבעה כי דרישה זו בטלה, ויש להשיב את התשלומים שנעשו על פיה.
טענות הצדדים:
אין מחלוקת בין הצדדים כי המועד להגשת הערר על החלטת וועדת הערר היה ביום 26.2.23.
..משחלף המועד להגשת ההליך הערעורי, רשאי הצד הזוכה להסתמך על סופיות ההחלטה.
...
בנסיבות כגון אלה, אני סבורה שהמשיבים לא הניחו שלא יוגש ערעור, במיוחד לאור סכומי העתק שבהם מדובר.
אם נבחן ממעוף הציפור את טיעוני הצדדים באשר למחלוקת ביניהם ולהכרעת וועדת הערר, נלמד כי תכנית בצלאל היא שבסופו של דבר העניקה למקרקעי המשיבים את הזכויות המשביחות.
בסופו של דבר, בנסיבות הקונקרטיות, לאור העובדה כי המדובר בהחלטת וועדת ערר שניתנה למעלה משש שנים לאחר שהתקיים הדיון בה, כשמדובר בסכומים בהיקפים שאין להניח שמי מהצדדים סבר כי לא יוגש ערעור, בנסיבות הקיימות כאשר בהחלטת וועדת הערר הוועדה מפנה לשתי אפשרויות שעומדות בפניה, והטעם לבחירת אפשרות אחת על פני השנייה, נבעה מחישוב לטובת המבקשת, מבלי שניתנה למי מהצדדים האפשרות להביא את החישוב לוועדה לבחינתה, כאשר אני לוקחת בחשבון את העובדה שמנהלת אגף הנכסים, ואני נותנת לעובדה זו משקל רב, שהתה בבית חולים בשל ניתוח מורכב שהיה עליה לעבור בדיוק בטווח המועדים שבהם הייתה אמורה להישקל הגשת הערעור, כאשר הפנייה לב"כ המשיבים נעשתה כבר ביום 14.3.23, אני סבורה כי האיזון במקרה הקונקרטי נוטה במקצת לטובת המבקשת, ולאור כך ניתנת ארכה להגשת הערעור עד ליום 9.5.23 בכפוף לתשלום הוצאות בסכום של 10,000 ש"ח.
ניתנה היום, ו' אייר תשפ"ג, 27 אפריל 2023, בהעדר הצדדים.
