לפניי בקשה להארכת המועד להגשת בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו בשבתו כבית משפט לעניינים מינהליים בעמ"נ 38303-11-20 מיום 19.7.2021 (כבוד השופטת מ' אגמון-גונן; להלן: פסק הדין).
תקנה 33(ב) לתקנות בתי משפט לענינים מינהליים (סדרי דין), התשס"א-2000 (להלן: תקנות בתי משפט לעניינים מינהליים) קובעת כי פרק הזמן המוקצב להגשת בקשת רשות ערעור על "פסק-דין" ועל "החלטה אחרת" של בית המשפט לעניינים מינהליים הוא 30 ימים (ראו: ער"מ 1276/22 סער נ' ועדת הערר המחוזית לעינייני תיכנון ובניה - תל אביב יפו (9.3.2022)).
בעניינינו, מוכנה אני לצאת מנקודת הנחה (כפי שאף הסכים המשיב) כי יש למנות את המועד להגשת העירעור מיום מתן ההחלטה בבקשת ביטול פסק דין, וזאת למרות שהבקשה לביטול פסק הדין לא הוגשה בתוך 7 ימים מיום המצאתו, כנדרש לפי תקנה 40 לתקנות בתי משפט לעניינים מינהליים (לעניין זה ראו: בש"מ 7415/11 וגנר נ' מדינת ישראל (27.2.2012)).
בזהירות המתבקשת אוסיף ואציין כי בפני המבקשת ניצבת משוכה משמעותית להוכחת סכוייו הלכאוריים של ההליך, נוכח אמת המידה המצמצמת ליתן רשות ערעור ב"גילגול שלישי" על החלטותיו של בית המשפט לעניינים מינהליים שדן בעירעור על החלטה של בית הדין לעררים, בשים לב לאופיו של בית הדין ולמידת מקצועיותו ומומחיותו (ראו למשל: בר"ם 8338/17 אסטגוי נ' משרד הפנים, פיסקה 7 (19.11.2017).
...
לבסוף מדגיש המשיב כי המבקשת עשתה דין לעצמה במשך למעלה משנה, עת לא יצאה מישראל חרף ההחלטות השיפוטיות שניתנו בעניין זה.
לאחר ששקלתי את טענות הצדדים, הגעתי לכלל דעה כי דין הבקשה להידחות.
אולם טענותיה של המבקשת בעניין זה היו כלליות ולקוניות והיא לא פירטה מאומה אודות הכנסותיה והוצאותיה, לא צירפה כל מסמך המעיד על מצבה הכלכלי הנטען ואף לא הבהירה האם היה שינוי כלשהו במצבה אשר אפשר בסופו של דבר להגיש את הבקשה שבכותרת (השוו: עניין Zhongwang, בפיסקה 8).
נוכח כלל האמור לעיל, הבקשה להארכת מועד נדחית.
