בקשה להארכת מועד וביטול צו הריסה מנהלי

בפניי בקשה להורות על הארכת מועד ו/או לביטול צו הריסה מינהלי (להלן: הצוו או צו ההריסה) אשר הוצא ביחס לעבודות בניה בקשר למבנה בגודל של 220 מ"ר במקרקעין הידועים כגוש 35 חלקה 19541 בעין אל אסד (להלן: המקרקעין).

...

לאור כל האמור לעיל, עתר המבקש להאריך את מועד הריסת המבנה בשנה בכדי לאפשר לו להשלים את תהליך הכשרת המבנה.

לטענת המשיבה, לא נפל כל פגם בהוצאת הצו וטענה כי דין הבקשה לדחייה על הסף וזאת, לאור העובדה שהבקשה לא הוגשה בהתאם להוראות תקנות התכנון והבניה (סדרי דין בבקשות לעניין צו הריסה מנהלי), התש"ע- 2010 (להלן: התקנות) שכן, כאמור, לטענת המבקש ההיתר מצוי בהישג יד, ואולם בניגוד להוראת תקנה 2(ג) לתקנות לא נתמכה טענה זו בתצהיר ערוך על ידי איש מקצוע.

סוף דבר: לאור כל האמור לעיל, הנני דוחה כאמור את הבקשה על כל נספחיה.

כמו כן, הנני מורה על ביטול החלטתי מיום 29.12.20 בה הוריתי על עיכוב ביצועו של הצו.

הנני מחייב המבקש בהוצאות בקשה זו בסך 2,500 ₪ אשר ישולמו למשיבה בתוך 30 ימים.

לא מצאתי כל טעם מיוחד או כל טעם אחר לשם הארכת מועד הגשת הבקשה לביטול צו ההריסה המנהלי, כך שדין הבקשה להדחות על הסף עקב אי הגשתה במועד הקבוע לכך בדין.

...

המשיבה טענה כי אף אחד משלושת התנאים הנ"ל אינו מתקיים בענייננו, כך שדין הבקשה להידחות, גם לגופו של עניין.

לא מצאתי כל טעם מיוחד או כל טעם אחר לשם הארכת מועד הגשת הבקשה לביטול צו ההריסה המינהלי, כך שדין הבקשה להידחות על הסף עקב אי הגשתה במועד הקבוע לכך בדין.

התוצאה: דין הבקשה לביטול צו ההריסה המינהלי להידחות גם על הסף, עקב אי הגשתה במועד וגם לגופו של עניין.

גם בדיון שהתקיים בפני ביום 4.2.20 העלתה ב"כ המבקשת טענות דומות לאלה ובהתייחסותה לתגובת המשיבה (ר' להלן) ולמכתבו של מהנדס העיר שהגיע לידיה ביום 16.1.20 טענה כי "לא היו הודעות בעל פה ולכן אני מפנה למכתב הערייה... שם היא טוענת שמישהו עודכן... עודכן נציג הפונים מר יוסי נחוסי. לא כתוב מי עידכן ואנו לא יודעים מי זה יוסי נחוסי... אין לנו נציג בשם יוסי נחוסי...". עמדת המשיבה בתגובתה לבקשה להארכת המועד, הפניתה ב"כ המשיבה להוראת סעיף 228(א) לחוק התיכנון והבניה, תשכ"ה-1965 וטענה כי לא בכדי הגביל המחוקק את מי שניתן בעיניינו צו הריסה מנהלי, בפרק זמן של 15 ימים מעת המצאת הצוו לידיו, לצורך הגשת בקשה לביטולו.

...

זאת ועוד – מאחר שנציגי המבקשת בקשו כי תינתן להם האפשרות לבצע את ההריסה בעצמם, ניתנה להם ארכה לעשות כן. בנוסף לכך טענה ב"כ המשיבה כי אין למבקשת זכות עמידה להגשת שתי הבקשות או איזו מהן, שכן "רק מי שרואה עצמו נפגע יכול להגיש בקשה לביטול צו הריסה... רק מי שיש לו זיקה קניינית לנכס יכול להגיש בקשה כזו... ולכן אין בכלל טעם בהארכת המועד". לטענת המשיבה, המקרקעין הנדונים שייכים עיריית חדרה ומצויים בבעלותה המלאה (ר' נסח טאבו – ת/1) ומשכך, גם מן הטעם הזה דין הבקשה להארכת המועד להידחות על הסף.

בנוסף לכך טען מר עמרם כי "מי שמטפל במתחם הוא סמי ואילו הוא עצמו משמש כשותף משקיע ואינו פעיל בכלום". דיון והכרעה לאחר שנדרשתי לטענות הצדדים, מסקנתי היא דין הבקשה להארכת המועד להתקבל.

סוף דבר, הבקשה להארכת המועד להגשת הבקשה לביטול הצו מתקבלת.

סוף דבר: לאור כל האמור לעיל, אני דוחה את בקשת המבקש הן למתן הארכת מועד להגשת הבקשה לביטול צו ההריסה המנהלי מיום 16.2.22, והן את טענותיו אשר לטעמו מצדיקות את ביטול צו ההריסה המנהלי הנ"ל. המבקש ישלם למשיבה הוצאות בקשה זו בסך 15,000 ₪ בתוספת הפרישי הצמדה ורבית מיום מתן ההחלטה ועד ליום התשלום בפועל.

...

ישנם חלקים בגדר שהם בגובה 120 ס"מ ויש חלקים בגדר שהם בגובה 150 ס"מ ויש חלקים בגדר שעוברים את הגובה המותר; המשיבה לא קיימה שימוע למבקש לפני הוצאת הצו השני; בתגובתה לבקשה טענה המשיבה שיש לדחות את בקשת המבקש מהסיבות כדלקמן: למבקש אין זכויות במקרקעין בהם בוצעה הבנייה ללא היתר, לכן אין הוא יכול לבוא בשערי בית המשפט ולבקש את ביטול הצו; הצו לא הוצא בחלוף המועד שקבוע בחוק התכנון והבנייה, שכן החוק מתייחס למועד סיום הבנייה של כל המבנה ולא למועד הבניה של החלק שנבנה; העבודות שביצע המבקש אינן חוסות תחת תקנות הפטור; אין כל חובה לקיים את חובת השימוע למבקש לפני הוצאת הצו, ודי בזכות שניתנה למבקש לפנות לבית המשפט בבקשה לביטול הצו; ביום 31.5.22 התקיים דיון במעמד הצדדים.

סבור אני שיש לחייב את המבקש בהוצאות בקשה זו, על מנת להביא לידיעת כל מבקש בקשה לעיכוב ביצוע צו הריסה מינהלי או לביטול צו הריסה מינהלי שאם יגיע לבית המשפט בידיים לא נקיות ובטענות קלושות שבקלושות, יהיה עליו לשאת בהוצאות הצד שכנגד.

סבור אני שחיוב המבקש לשלם למשיבה הוצאות בסך 15,000 ₪ הינו סכום סביר בנסיבות העניין.

סוף דבר: לאור כל האמור לעיל, אני דוחה את בקשת המבקש הן למתן הארכת מועד להגשת הבקשה לביטול צו ההריסה המינהלי מיום 16.2.22, והן את טענותיו אשר לטעמו מצדיקות את ביטול צו ההריסה המינהלי הנ"ל. המבקש ישלם למשיבה הוצאות בקשה זו בסך 15,000 ₪ בתוספת הפרשי הצמדה ורבית מיום מתן ההחלטה ועד ליום התשלום בפועל.

מוכן אני להניח, שיהיו מקרים בהם על בית המשפט לשקול הארכת המועד להגשת בקשה לביטול צו הריסה מינהלי, כפוף להגשת בקשה מתאימה להארכת המועד, ולקיים דיון במעמד הצדדים חרף האיחור בהגשת הבקשה.

...

ראוי אפוא להזכיר בעניין זה את כלל 34(א) לכללי לשכת עורכי הדין (אתיקה מקצועית), תשמ"ו – 1986, שכותרת השוליים שלו היא "איסור הטעיה". כלל זה קובע: "לא יעלה עורך דין, בין בעל פה ובין בכתב, טענה עובדתית או משפטית, ביודעו שאינה נכונה". לסיכום הדברים שלעיל: (א) צו ההריסה מושא הערעור שלפני, שניתן בתאריך 3.1.2024, הומצא בתאריך 7.1.2024, ועל כן בקשת המערער לבטלו, אשר הוגשה בתאריך 28.1.2024, הוגשה באיחור.

אשר על כל האמור לעיל, הנני מחליט כדלקמן: (א) הנני דוחה את הערעור.

(ג) שלא כמקובל, ועל רקע התנהלותו של המערער המתוארת לעיל, הנני מחליט לחייב את המערער לשלם למשיבה הוצאות הערעור בסכום מתון של 5,000 ₪.