בקשה להארכת אשרת עבודה למטפלת זרה מכוח סעיף 3א(ב1) לחוק הכניסה לישראל

דיון סעיף 3א(ב1)(1) לחוק הכניסה לישראל, לפיו הוגשה בקשת המערערת 1, מסמיך את שר הפנים להאריך את שהייתו בישראל של עובד זר המועסק במתן טפול סיעודי מעבר לתקופה המרבית של חמש שנים הקבועה בסעיף 3א(א) לחוק, מטעמים הומנטריים מיוחדים וזאת בהתקיים התנאים הקבועים בסעיף.

לפי התנאים הקבועים בסעיף3א(ב1)(1) לחוק הכניסה לישראל, ככלל רשאי שר הפנים להאריך שהות לעובד זר שלא שהה בישראל מעל 8 שנים (סעיף 3א(ב1)(1)(ג)); שהתמיד בעבודה ובטיפול במטופל סיעודי אחד לפחות במשך תקופה של 24 חודשים לפחות; שלא עזב מיוזמתו את המטופל הסיעודי האחרון אותו סעד; ושלא הוגשה ואושרה בקשה של מטופל סיעודי אחר בעיניינו, מלבד על ידי בן הזוג של המטופל המבקש הנוכחי; ואשר הועדה המייעצת המליצה לשר הפנים על הארכת רישיונו.

ראו גם פסיקת בית המשפט העליון בעיניין עע"ם 2190/06 מדינת ישראל נ' Bueno (13.5.2008; להלן – עניין בואנו) בו מצא כלל ההרכב שלא ניתן להאריך את שהות מטפלת שלא עומדת בתנאי הסף שנקבעו בנוסחו אז של הסעיף.

בנוסף נטען כי נפל פגם בפסק הדין משום שלא נבחנו טענות המערערות לפיהן היה מקום להאריך את רישיון הישיבה של המערערת 2 מכוח סעיף 3א(ג1) לחוק הכניסה לישראל שעניינו "נסיבות מיוחדות וחריגות של תרומה של העובד הזר לכלכלה, למשק, לתרבות, לספורט או לחברה". לדברי המערערות, קיים חשש ממשי שהמערערת 1 לא תאפשר למטפל סיעוד זר אחר לטפל בה וניתוק הקשר ביניהן יהיה כרוך בפגיעה עמוקה במערערת, עד כדי חשש ממשי לשלומה ולבריאותה.

אשר לדרישה להמתנה להכרעה בבג"ץ 4343/19 שהוזכר לעיל – מעיון בתיק הנ"ל עולה כי ניתן צו על תנאי שניתן בעתירה זו, אלא שזה נסוב על מיגבלת הגיל הקבועה בסעיף 3א(ב1)(1א) לחוק הכניסה לישראל, ולא על עצם קיומה של הוראת סעיף 3א(ב1)(1א) כחריג להוראת סעיף 3א(ב1)(1) ("מדוע לא תבוטל מיגבלת הגיל הקבועה בסעיף 3א(ב1)(1א) לחוק הכניסה לישראל, התשי"ב-1952, כך שלא תימנע הבחינה הפרטנית של בקשות נושא הסעיף האמור וניתן יהיה לקבל החלטה אם לאשר את הארכת האשרה בהתאם לנסיבות המיוחדות של כל מטופל ומטופל ללא מיגבלת גיל").

...

אינני מקבלת טענה זו. אף ששיקול הדעת למתן היתר להעסקת עובדי סיעוד צומצם בעקבות תיקון מס' 32, הרי שלא מדובר בתיקון ששינה את נוסח סעיף 3א(ג1) כהוא זה. התיקון אף לא שינה את הגיונה של פרשנות הסעיף על פי דעת הרוב בעניין בואנו, כי מדבר הוא בנסיבות ייחודיות בהן תרם העובד הזר תרומה ייחודית בעלת היבט ציבורי, להבדיל מעובד זר שמסייע בפתרון פרטני של עניינו של אדם כזה או אחר שלו זכויות אישיות ייחודיות, כנטען (ראו והשוו עמ"ן (מינהליים י-ם) 29282-09-18 **** נ' מדינת ישראל – משרד הפנים – רשות ההגירה והאוכלוסין )21.5.2019)).

חוקיותם של תנאי סף המגבילים את שיקול דעת שר הפנים במתן היתרים הוכרה והודגשה בשורה ארוכה של פסקי דין, לרבות בפסק הדין שהוזכר לעיל בעניין בואנו, שם שלושת חברי המותב היו תמימי דעים בסוגיה זו: ראו סעיפים 26 עד 35 לפסק דינה של כב' השופטת פרוקצ'יה, אליהם הסכימו יתר חברי המותב), כך שגם דין טענה זו להידחות.

הערעור נדחה איפוא.

בבית המשפט העליון בר"ם 4428/20 לפני: כבוד השופט ע' פוגלמן המבקשות: 1. פלונית 2. פלונית 3. פלונית נ ג ד המשיבה: משרד הפנים – רשות האוכלוסין וההגירה בקשת רשות לערער על פסק הדין של בית המשפט לעניינים מנהליים בירושלים (כב' השופט א' אברבנאל) בעמ"נ 64695-03-19 מיום 23.3.2020

בשנת 2013 נכנסה המבקשת לישראל באשרת עבודה מסוג ב/1 לתחום הסיעוד, אשר הוארכה מעת לעת, עד לפיטוריה על ידי מעסיקתה הראשונה ביום 21.10.2018.

כחודשיים וחצי לאחר מכן, ביום 7.1.2019, הוגשה בקשה מטעם המבקשת 1 (להלן: המטופלת) להארכת האשרה של המבקשת בהתאם להוראות סעיף 3א(ב1) לחוק הכניסה לישראל, התשי"ב-1952 (להלן: חוק הכניסה לישראל או החוק).

הועדה ההומניטארית מכוח סעיף 3א(ב1) לחוק (להלן: הועדה ההומניטארית) דחתה את הבקשה על הסף.

באופן קונקריטי, צוין כי המבקשת אינה עומדת בתנאי הסף שלפיו: "העובד הזר שבנידון, לא סיים את תקופת העסקתו האחרונה בישראל לפני מועד הגשת בקשה זו, בעקבות פטירת המטופל הסיעוד [כך במקור – ע' פ'] שבו טיפל או בעקבות מעבר קבוע של המטופל האמור למוסד סיעודי". על החלטה זו הגישו המבקשות ערר לבית הדין לעררים לפי חוק הכניסה לישראל (להלן: בית הדין).

נטען כי מצבה הרפואי של המטופלת קשה, כי קיים קושי במציאת מטפלת סיעודית שמתאימה לה וכי נוצר קשר בינה לבין המבקשת.

...

ביום 24.6.2020 נעתר כב' הרשם ר' גולדשטיין לבקשת הארכה בשים לב להודעת המשיבה כי היא מותירה את העניין לשיקול דעתו של בית המשפט.

לאחר שעיינתי בבקשה ובנספחיה, הגעתי לכלל מסקנה כי דינה להידחות.

המבקשת רשאית לנקוט הליכים מתאימים, מבלי שאביע כל עמדה לגופם של דברים, וכל טענותיה בהקשר זה שמורות לה. הבקשה נדחית אפוא ומאליה נדחית גם הבקשה למתן סעד זמני.

בשם המבקשות: עו"ד שושנה גלס ][]החלטה המבקשת 2, אזרחית הודו, נכנסה לישראל ביום 26.11.2009 באשרת עבודה מסוג ב/1 לתחום הסיעוד בהתאם לתקנה 5(א) לתקנות הכניסה לישראל, התשל"ד-1974.

ביום 16.11.2014 הסתיימה העסקת המבקשת 2 אצל מעסיקתה החוקית; ובהמשך האריכה הועדה ההומניטארית המייעצת מכוח סעיף 3א(ב1)(2) לחוק הכניסה לישראל, התשי"ב-1952 (להלן: הועדה וחוק הכניסה לישראל) את רישיון הישיבה והעבודה של המבקשת 2 מטעמים הומנטריים מיוחדים לבקשת מעסיקה אחרת (להלן: הרישיון והבקשה הראשונה).

ביום 2.2.2017 נדחתה הבקשה האמורה על הסף תוך שנקבע כי זו "אינה עומדת בתנאי הסף הקבוע בסעיף 3א(ב1)(1) לחוק (חוק הכניסה לישראל – ע' פ'), ובנוהל הועדה (נוהל 5.3.0006 'נוהל הועדה המייעצת לשר להארכת רישיונות ב\1 בענף הסיעוד מטעמים הומנטריים מיוחדים'; להלן: נוהל הועדה – ע' פ'), לפיו לא ניתן להאריך את הרישיון של העובד הזר אלא לטפול במטופל אחד". ערר שהגישו המבקשות על החלטה אחרונה זו לבית הדין לעררים לפי חוק הכניסה לישראל (להלן: בית הדין לעררים) נדחה ביום 6.3.2017.

הוסף כי תוצאת פסק הדין של בית המשפט לעניינים מנהליים טומנת בחובה פגיעה חמורה בחייה ובזכויותיה של המבקשת 1, נכה בשיעור 100 אחוזים המרותקת לכיסא גלגלים וזקוקה לטפול סיעודי צמוד במשך כל שעות היממה, בין היתר, נוכח הקושי במציאת מטפלת חלופית שיש ביכולתה לסעוד את צרכיה כמו גם יחסיה הטובים עם המבקשת 2 וטיפולה המסור.

...

לטענת המבקשות שגה בית הדין לעררים בקביעתו כי חל בעניינה של המבקשת 2 הסייג הקבוע בסיפת סעיף 3א(ב1)(1) לחוק הכניסה לישראל שלפיו רשאי המשיב להאריך את רישיונו של עובד זר לשם המשך העסקתו במתן טיפול סיעודי למטופל מטעמים הומניטריים מיוחדים "ובלבד שלא יוארך לעובד זר מסוים רישיון כאמור אלא לטיפול במטופל אחד (ההדגשה הוספה – ע' פ')". כך, לטענתן, במועד הגשת בקשת ההארכה מטעם המבקשת 1, המבקשת 2 לא טיפלה במטופל אחר זולת זו הראשונה; ומשכך, רשאי המשיב להיעתר לפנייתה, זאת בשים לב להתקיימותם של טעמים הומניטריים מיוחדים בעניינה.

לאחר שעיינתי בבקשה הגעתי למסקנה כי דינה להידחות.

הבקשה שלפניי אינה באה בקהלם של המקרים האמורים משזו אינה מעוררת שאלה עקרונית המצדיקה מתן רשות לערער על פי אמת המידה הנהוגה, והמבקשות אף אינן טוענות כך. טענות המבקשות מופנות לנסיבותיו הפרטניות של המקרה דנן – ומבלי להקל ראש בקשייה המתוארים של המבקשת 1 ובמצבה – אין הן מצדיקות את בירור הבקשה ב"גלגול שלישי" לפני בית משפט זה. כמו כן, לא מצאתי כי קביעתו המנומקת של בית הדין לעררים, שאומצה על ידי בית המשפט לעניינים מינהליים, שלפיה בהתאם לסעיף 3א(ב1)(1) לחוק הכניסה לישראל ולנוהל הוועדה שנקבעה מכוח חוק זה, אין המשיב רשאי להיעתר לבקשת ההארכה שהוגשה מטעם המבקשת 1 משרישיונה של המבקשת 2 הוארך בעבר מטעמים הומניטריים לבקשת מעסיקה קודמת, מצדיקה מתן רשות לערער על פי אמת המידה האמורה (בר"ם 7006/16 סלע נ' רשות האוכלוסין וההגירה, פסקה 4 (8.9.2016)).

הבקשה נדחית אפוא.

בהחלטה זו של הממונה נדחתה בקשת המערערת 1 (להלן – המערערת), אזרחית ישראלית ילידת 1935 ובעלת היתר להעסקת עובד זר בתחום הסיעוד (מיום 20.3.2022) להאריך את תוקף רישיון העבודה (מסוג ב/1) של המערערת 2 (להלן – העובדת), אזרחית אוזבקיסטן ילידת 1974, המטפלת הסיעודית של המערערת.

זאת בהתאם לסמכותי מכוח תקנה 138(א)(1) בתקנות סדר הדין האזרחי, תשע"ט-2018, החלה על העירעור הנידון מכוח תקנה 28 בתקנות בתי משפט לעניינים מנהליים (סדרי דין), התשס"א-2000, ומשנמצא כי העירעור נעדר סיכוי להיתקבל.

ביום 15.1.2022, כחודש לאחר כניסתו לישראל, הגיש הבן בקשה למקלט מדיני ובהתאם לכך ניתנה לו אשרה לפי סעיף 2(א)(5) בחוק הכניסה לישראל, שהייתה בתוקף עד יום 31.3.2022.

בעיניין קביעת בית הדין כי על העובדת לצאת מישראל עד יום 15.2.2023, נטען בעירעור כי ביום 12.2.2023 האריך המשיב את תקופת ההתארגנות ליציאת עובדי הסיעוד הזרים מישראל עד יום 15.4.2023, כך שבכל מקרה, העובדת אינה צריכה לצאת מהארץ קודם למועד זה. מנגד טען המשיב לפני בית הדין לעררים, כי לנוכח שיקול דעתו הרחב של שר הפנים בכל הנוגע למתן אשרות כניסה ושהייה בישראל, בשל מדיניות המדינה למניעת השתקעות עובדים זרים בארץ ועל יסוד תכליתו של סעיף ד3 בנוהל, אין מקום להארכת תוקף אשרת העבודה של העובדת.

במסגרתו עמד בית הדין על כך שהתנאים הקבועים בסעיף 3א(ב1) בחוק הכניסה לישראל נועדו להסדרת התכלית, שלפיה עובדים זרים המועסקים בישראל בענף הסיעוד מוזמנים לישראל לעבודה זמנית בלבד ובסיום תקופת העסקתם המרבית המותרת, עליהם לצאת מישראל לשם מניעת השתקעותם במדינה (תכלית שיישומה הוסדר ב"נוהל הטיפול בבקשות להארכת רישיונות ב/1 בענף הסיעוד מטעמים הומנטריים מיוחדים וחריגים לפי סעיף 3א(ב1) לחוק הכניסה לישראל", שמספרו 5.3.0006).

...

לאחר עיון בכתב הערעור, בהחלטת המשיב, בהחלטה בערר הפנימי ובפסק דינו המקיף והמנומק היטב של בית הדין לעררים, הגעתי לכלל מסקנה כי יש לדחות את הערעור אף ללא צורך בתשובת המשיב.

משנדחה הערר, נקבע כי על העובדת לצאת מישראל עד יום 15.2.2023.

לנוכח כל האמור, הערעור נדחה.

בפסק הדין נדחה ערר על החלטת המשיב מיום 10.7.2023, אשר על-פיה נדחתה על הסף את בקשת המערער 1, ישראלי ילידת שנת 1940 (להלן – המערער) להאריך מטעמים הומנטריים מיוחדים את תוקפו של רישיון הישיבה של המערערת 2, אזרחית הפליפינים (להלן – העובדת), כמטפלת סיעודית לשם טפול במערער.

העובדת הועסקה בהתאם לאישור שניתן לה ביום 29.12.2013 מכוח סעיף 3א(ב1) בחוק הכניסה לישראל (להלן – סעיף 3א(ב1)) אצל שני מטופלים, עד פטירת המטופל השני ביום 1.10.2021 ובמועד זה היא סיימה את העסקתה החוקית.

בהחלטה צוין כי תנאי הסף שלא היתקיימו הם העובדה שבעת הגשת הבקשה עברו מעל שמונה שנים מיום כניסת העובדת הזרה לראשונה לישראל באשרה ורישיון לעבודה בענף הסיעוד וכן כי חלפו מעל תשעים יום מאז סיום תקופת העסקתה החוקית.

עוד הוסיף בית הדין, כי אף הוראת השעה שנוספה בתקופת הקורונה ואשר תוקפה הוארך מעת לעת (האחרונה: חוק הכניסה לישראל (תיקון מס' 37 – הוראת שעה – נגיף הקורונה החדש), התשפ"ג-2023), אינה יכולה לסייע בנסיבות הנדונות, מאחר שהבקשה הוגשה לאחר המועד הקובע שנקבע בה. דיון והכרעה כאמור לעיל, לא נמצא מקום להתערב בפסק-דינו של בית הדין ואף נמצא כי ניתן לדחות את העירעור הנידון בהסתמך על הנמקתו.

לפיכך, אם נמצא כי תנאי הסף, כולם או אף חלקם, אינם מתקיימים, אין שר הפנים מוסמך להאריך את תוקף רישיונו של העובד הזר (ראו למשל, החלטת כבוד השופט ע' פוגלמן בעיניין בר"מ 5607/20 פלונית נ' משרד הפנים, רשות האוכלוסין וההגירה (13.12.2020)‏‏, הדוחה את בקשת רשות העירעור על פסק הדין בעמ"ן (ירושלים) 50843-12-19 פלונית נ' משרד הפנים (14.7.2020) (כבוד השופט א' דראל)).

...

לאחר עיון בכל כתבי הטענות שהוגשו ובכלל זה, כתב הערעור, תשובת המשיב ונספחיהם וכן בהחלטת המשיב הנדונה ובפסק דינו המנומק של בית הדין, הגעתי לכלל מסקנה כי ניתן להכריע בערעור על יסוד החומר בכתב וכן כי יש לדחות את הערעור וזאת אף תוך הסתמכות על הנמקת פסק דינו של בית הדין (בהתאם להוראות תקנה 138(א)(5) ותקנה 148(ב) בתקנות סדר הדין האזרחי, תשע"ט-2018, החלות על הערעור הנדון מכוח תקנה 28 בתקנות בתי משפט לעניינים מינהליים (סדרי דין), התשס"א-2000).

לאחר בחינת טענות הצדדים בעניין משך תקופת ההתארגנות הגעתי לכלל מסקנה כי אכן, לא ניתן להתעלם ממצבו הסיעודי המורכב של המערער, שאף עומד ביסוד ההיתר שניתן לו להעסקת עובד זר בתחום הסיעוד ואף לא ניתן להתעלם מהקושי הנטען באיתור עובד מתאים אחר.

מכל הטעמים האמורים, הערעור נדחה.