בקשה לדחיית מועד פירעון חוב בפסק דין

בית משפט השלום בתל אביב -יפו תפ"מ 66175-03-23 קרסו נדל"ן בע"מ נ' אלכוהול פלוס בע"מ לפני כבוד השופט עדי הדר התובעת: קרסו נדל"ן בע"מ הנתבעת: אלכוהול פלוס בע"מ פסק דין

הנתבעת הגישה עובר למועד הדיון בקשה להארכת מועד להגשת כתב הגנה ובבקר הדיון הגישה בקשה לדחיית מועד הדיון.

עוד טענה, שמשעה שהנתבעת לא תיקנה את הפרותיה היסודיות ולא פרעה את חובותיה הכספיים כלפיה, העומדים נכון למועד הגשת התביעה על סך של 969,078 ₪ לפחות, וזאת חרף דרישותיה המפורשות, ועל אף שניתנו לנתבעת הזדמנויות רבות לתקן את הפרותיה ולחזור בה מהתנהלותה הקלוקלת, לא נותר בידיה ברירה אלא לנקוט שוב הליכים משפטיים נגד הנתבעת, ובכלל זה, הגישה את הבקשה השנייה לבצוע שטר ואת התביעה דנן.

...

סמכות רשם ההוצל"פ הנה מנהלית ותפקידו לממש פס"ד או מיסמך שווה ערך לפס"ד כגון מיסמך ע"פ סע' 8(1) לפקודה, והסמכות לידון בטענת "פרעתי" מתייחסת לטענות בדבר פרעון החוב לאחר מועד מתן פסק הדין, ובעניינינו- תשלומים ששולמו לאחר מועד הנפקת כתב ההרשאה.

לא נעלם מעיני כי המשיבה ציינה במסגרת מיסמכי פתיחת תיק ההוצאה לפועל כי מדובר כביכול ב"פסק דין" (נספח א' לבר"ע), ואולם נראה כי מיסמך זה אינו מגדיר את מהות החוב (כגון "פסק דין" או "שטר משכנתא") אלא כל שנאמר הוא ש"מהות החוב" הוא על פי "פסק דין". ואכן, כזכור, הבסיס לחישוב מכוחו הונפק כתב ההרשאה הנו פסק הדין של ביהמ"ש המחוזי, ואולם פסק הדין אינו המסמך המבוצע בתיק ההוצל"פ. מכל מקום, גם אם שגתה המשיבה בהגדרת המסמך הממומש בתיק ההוצל"פ, אין בטעות זו כדי לשנות את המציאות לפיה תיק ההוצל"פ ניפתח לבצוע כתב הרשאה, וזהו הנתון המכריע והקובע עת בוחנים אנו את גבולות סמכות ר' ההוצל"פ לידון בטענת "פרעתי". כן נדחית הטענה כי רשמת ההוצל"פ מוסמכת לידון בטענה לפיה כתב ההרשאה לוקה בחסר, ומשכך תיק ההוצאה לפועל ניפתח בחוסר תום לב. שוב, הטענה מתייחסת למועד הקודם להנפקת כתב ההרשאה ומשכך רשמת ההוצאה לפועל אינה מוסמכת לידון בטענה זו, אף שהיא כמובן מוסמכת לידון בטענות לחוסר תום לב בעילות המתייחסות לפעולות שנערכו לאחר מועד הנפקת כתב ההרשאה, כמצויין בהחלטתה (שם, בעמ' 2) לפיה "באשר לתום לב- אין חולק כי לרשם סמכויות לבחינת תום לבם של הצדדים, הליך מימוש כתב הרשאה מטעם רשות ציבורית, כפוף אף הוא לעקרון תום הלב". הינה כי כן, כל יתר טענות המבקש באשר לחוסר הצדק המובנה בעצם סמכותה של המשיבה "ליצור" בעצמה את פסק הדין לזכותה, אין מקומם במסגרת טענת "פרעתי" בלישכת ההוצאה לפועל, משאין רשם ההוצל"פ מוסמך לידון בהן.

...

לא נעלם מעיני כי המשיבה ציינה במסגרת מסמכי פתיחת תיק ההוצאה לפועל כי מדובר כביכול ב"פסק דין" (נספח א' לבר"ע), ואולם נראה כי מסמך זה אינו מגדיר את מהות החוב (כגון "פסק דין" או "שטר משכנתא") אלא כל שנאמר הוא ש"מהות החוב" הוא על פי "פסק דין". ואכן, כזכור, הבסיס לחישוב מכוחו הונפק כתב ההרשאה הינו פסק הדין של ביהמ"ש המחוזי, ואולם פסק הדין אינו המסמך המבוצע בתיק ההוצל"פ. מכל מקום, גם אם שגתה המשיבה בהגדרת המסמך הממומש בתיק ההוצל"פ, אין בטעות זו כדי לשנות את המציאות לפיה תיק ההוצל"פ נפתח לביצוע כתב הרשאה, וזהו הנתון המכריע והקובע עת בוחנים אנו את גבולות סמכות ר' ההוצל"פ לדון בטענת "פרעתי". כן נדחית הטענה כי רשמת ההוצל"פ מוסמכת לדון בטענה לפיה כתב ההרשאה לוקה בחסר, ומשכך תיק ההוצאה לפועל נפתח בחוסר תום לב. שוב, הטענה מתייחסת למועד הקודם להנפקת כתב ההרשאה ומשכך רשמת ההוצאה לפועל אינה מוסמכת לדון בטענה זו, אף שהיא כמובן מוסמכת לדון בטענות לחוסר תום לב בעילות המתייחסות לפעולות שנערכו לאחר מועד הנפקת כתב ההרשאה, כמצויין בהחלטתה (שם, בעמ' 2) לפיה "באשר לתום לב- אין חולק כי לרשם סמכויות לבחינת תום ליבם של הצדדים, הליך מימוש כתב הרשאה מטעם רשות ציבורית, כפוף אף הוא לעיקרון תום הלב". הנה כי כן, כל יתר טענות המבקש באשר לחוסר הצדק המובנה בעצם סמכותה של המשיבה "ליצור" בעצמה את פסק הדין לזכותה, אין מקומם במסגרת טענת "פרעתי" בלשכת ההוצאה לפועל, משאין רשם ההוצל"פ מוסמך לדון בהן.

הנה כי כן, לא נמצאה כל טעות בהחלטות הערכאות קמא, על כן הבקשה נדחית.

ביהמ"ש קבע כי הוא מבחין בין עילת התביעה לעניין מועד המימוש של הדירה בבני ברק וניהול מו"מ עם אמיר ודחה הטענה כי עילת התביעה בעיניין מועד מימוש הדירה וניהול המו"מ עם אמיר בלבד, נולדה בשלבים מאוחרים יותר ממועד הגשת תביעת הבנק בשנת 2006, בעת גילוי המסמכים, או הבאת הראיות, או מועד מתן פסק הדין בשנת 2014.

סיכום פסק הדין החלקי ביהמ"ש קבע בפסק הדין החלקי כי הבנק התרשל והפר חובה חקוקה וחובת תם הלב, כאשר לא גילה לתובעת כי עומד לשחרר הבטוחה הנוספת שנועדה לפרעון החוב בבנק לטובת חוב אחר של אמיר ולעניין ההוצאות קבע כי מצופה היה שהטענות כאן יתבררו מיד ובסמוך למועד גילוי קיום הבטוחה הנוספת, ועוד לפני מתן פסק הדין בתביעת הבנק, ע"י הגשת בקשה להגשת תביעה שכנגד וכן היתייחס לכך שהתובעת הגישה התביעה כחודש לפני חלוף תקופת ההתיישנות, ללא הצדקה לכך וקבע שהתוצאה הסופית מלמדת ש"לא כצעקתה", לגבי טענות שני הצדדים.

...

הגשת כתב הגנה וכתב תשובה, הדיון הראשון, הגשת ראיות והדיון השני הבנק הגיש כתב הגנה ביום 27.2.18 בו טען כי יש לדחות את התביעה הן על הסף והן לגופה וזאת בשל התיישנות ואף בשל עשיית עושר ולא במשפט והעדר עילה.

חלופה 1: תיאור שטח שווי מ"ר בנוי סה"כ שווי הנכס דירת מגורים 51.5 6,900 ₪ 355,000 ₪ חלופה 2: תיאור שטח שווי מ"ר בנוי סה"כ שווי הנכס דירת מגורים 51.5 26,300 ₪ 1,354,000 ₪ חלופה 3: סיכום דמי שכירות ראויים לפי שנים: שנה היחס בין שווי למ"ר לכל שנה ביחס לשווי במועד עריכת השומה דמ"ש לשנה במעוגל דמ"ש לחודש במעוגל 2006 26.24% 10,400 ₪ 900 ₪ 2007 26.24% 10,400 ₪ 900 ₪ 2008 38.02% 15,080 ₪ 1,260 ₪ 2009 38.02% 15,080 ₪ 1,260 ₪ 2010 51.71% 20,500 ₪ 1,710 ₪ 2011 55.51% 22,010 ₪ 1,830 ₪ 2012 58.94% 23,370 ₪ 1,950 ₪ 2013 62.36% 24,720 ₪ 2,060 ₪ 2014 68.63% 27,210 ₪ 2,270 ₪ 2015 74.90% 29,700 ₪ 2,480 ₪ 2016 89.73% 35,580 ₪ 2,970 ₪ 2017 93.16% 36,940 ₪ 3,080 ₪ 2018 98.10% 38,900 ₪ 3,240 ₪ 2019 94.68% 37,540 ₪ 3,130 ₪ 2020 94.68% 37,540 ₪ 3,130 ₪ 2021 100.00% 39,650 ₪ 3,300 ₪ חלופה 4 – אומדן שווי שוק לנכס שבנדון לחודש 10/2010: תיאור שטח שווי מ"ר בנוי סה"כ שווי הנכס דירת מגורים 51.5 ₪ 13,600 ₪ 700,000 ₪ חלופה 5 – אומדן שווי שוק לנכס שבנדון לחודש 03/2014: תיאור שטח שווי מ"ר בנוי סה"כ שווי הנכס דירת מגורים 51.5 18,050 ₪ 930,000 ₪ שומה לאור כל האמור לעיל, הנני מעריכה את שווי הנכס ודמי השכירות הראויים בהתאם לחלופות המבוקשות, כדלקמן: חלופה תאור מועד קובע סה"כ אומדן שווי הנכס 1 שווי שוק 01/01/2006 355,000 ₪ חלופה תאור מועד קובע סה"כ אומדן שווי הנכס 2 שווי שוק מועד מתן השומה 1,354,000 ₪ חלופה תאור שנה דמ"ש חודשיים ראויים דמ"ש שנתיים ראויים 3 דמי שכירות 2006 900 ₪ 10,400 ₪ 2007 900 ₪ 10,400 ₪ 2008 1,260 ₪ 15,080 ₪ 2009 1,260 ₪ 15,080 ₪ 2010 1,710 ₪ 20,500 ₪ 2011 1,830 ₪ 22,010 ₪ 2012 1,950 ₪ 23,370 ₪ 2013 2,060 ₪ 24,720 ₪ 2014 2,270 ₪ 27,210 ₪ 2015 2,480 ₪ 29,700 ₪ 2016 2,970 ₪ 35,580 ₪ 2017 3,080 ₪ 36,940 ₪ 2018 3,240 ₪ 38,900 ₪ 2019 3,130 ₪ 37,540 ₪ 2020 3,310 ₪ 27,540 ₪ 2021 – מועד עריכת השומה 3,300 ₪ 39,650 ₪ חלופה תאור מועד קובע סה"כ אומדן שווי הנכס 4 שווי שוק 10/2010 700,000 ₪ חלופה תאור מועד קובע סה"כ אומדן שווי הנכס 5 שווי שוק 3/2014 930,000 ₪ "

ביהמ"ש לא קובע מסמרות בעניין זה, שכן אינו אמור להכריע בו. דיון בהוצאות בשים לב לסכום שכר הטרחה שביהמ"ש פסק בפסק הדין החלקי, וכן בשים לב לפער בין סכום התביעה ובין סכום התביעה, ביהמ"ש קובע כי הנתבעת תשלם לתובעת מחצית מכלל הוצאותיה לעניין אגרות, תשלום לשמאי מטעמה ותשלום לשמאית מטעם ביהמ"ש וכן שכ"ט בא כוחה של התובע בסך של 35,000.

סוף דבר ביהמ"ש מחייב הנתבעת לשלם לתובעת כלהלן: 560,000 ₪ צמוד בתוספת הצמדה למדד המחירים לצרכן בלבד עד מועד הגשת התביעה ומאותו מועד בתוספת רבית כדין ועד מועד התשלום בפועל.

בבית הדין לא היתקיים דיון בעיניינם של הצדדים, בשל בקשות לדחיית דיונים שהגיש המשיב ובשל חוסר הסכמה בין הצדדים על זהות בית הדין (המשיב לא הסכים להתדיין בפני כב' הרב יהודה סילמן שליט"א בשל מעורבותו הנטענת עם חברת סנהדריה).

ברע"א 102/00 קוזצ'י נ' בנק עצמאות למשכנתאות בע"מ, פ"ד נד(4) 761 (ניתן ביום 30.10.2000) עמד בית המשפט העליון (מפי כב' השופטת א' פרוקצ'יה) על תפקידו של ראש ההוצאה לפועל במקרה של מימוש משכנתה רשומה, ועל הטענות שניתן להעלות כנגד המימוש: "במימוש הבטוחה הקניינית תפקיד ראש ההוצאה לפועל מצטמצם לשאלות בדבר אופן המימוש... החייב מצידו מוגבל בטענות שהוא רשאי להעלותן כנגד מימוש המשכנתה בהוצאה לפועל, ואלה מסתכמות בעיקרן לטענת 'פרעתי'... שאר טענות העשויות לעמוד לו כנגד שטר המשכנתה אינן מתבררות בפני ראש ההוצאה לפועל, שהרי מבחינת הליכי ההוצאה לפועל השטר נחזה כ'פסק דין' העומד לבצוע, והטענה היחידה העומדת בשלב האכיפה כנגד ביצוע זה הנה כי החייב: '... מילא אחר פסק הדין או שאינו חייב עוד למלא אחריו, כולו או מקצתו...'". התביעה שלפניי הוגשה לאחר שהמשיב (כאן) פתח תיק הוצאה לפועל כנגד המבקשים, ובו עתר לממש בטוחה שניתנה לו להבטחת החזר חוב של המבקשים לטובתו.

טענת המבקשים כי לא הגיע המועד לפרוע את החוב וטענות המבקשים לגבי הקף החוב, מקומן להתברר, כך נראה, במסגרת הליך ההוצאה לפועל.

...

בנוסף, לא שוכנעתי בנחיצות הסעד הזמני לצורך הגשמת המטרה.

סוף דבר – הבקשה נדחית.

המבקשים ישלמו למשיב הוצאות משפט ושכר טרחה בסך כולל של 7,500 ₪.

לפני ערעור על פסק דינו של בית משפט השלום בבת ים (כב' השופט אודי הקר) מיום 24.8.24 (ת"א 7102-12-20) במסגרתו התקבלה התביעה לתשלום שכר טירחה עבור שירותים משפטיים שסיפק התובע (להלן: "המשיב") לנתבע (להלן: "המערער") ונדחתה התביעה שכנגד להשבת שכר הטירחה ששולם למשיב.

נטען כי המטרה המרכזית שהושגה בהסכם הפשרה, הייתה לדחות את מועד פרעון חוב של המערער, על מנת למכור נכס שהיה בבעלותו במהלך תקופת הארכה וכך לפרוע את חובו, אולם המערער לא עשה כן. לבסוף נטען, כי הסכם הפשרה נחתם בסופו של הליך ערעור ארוך, לפני כב' השוטפת קרלינסקי (עש"א 25863-01-16), כאשר המערער נכח באולם, היה מעורב בניסוחו ואף חתם בעצמו ולפני ביהמ"ש על הסכם הפשרה.

בפסק דין מנומק, מפורט ונהיר קבע כב' השופט קמא כי מצא להעדיף את גירסתו של המשיב על פני גרסת המערער "בה מצאתי כשלים ותהיות ואשר לא נתמכה בראיות". (ס' 28).

סיכומו של דבר, אף מצא בימ"ש קמא כי המשיב טעה בחישוב סכום שכר הטירחה המצטבר אותו ערך בכתב התביעה, ברם משלא הוגשה בקשה לתיקון כתב התביעה, מצא לחייב את המערער בסך של 246,147 ₪ הנמוך מהסך הנתבע בכתב התביעה על סך של 259,544 ₪ לטענת המערער כי פרע את חובו- לאחר שבימ"ש קמא עיין בראיות ושמע העדויות, קבע כי מעבר לעובדה כי המדובר בטענת "הודאה והדחה", המערער "לא עמד בנטל להוכיח כי שילם את הסכומים הנתבעים בכתב התביעה, אלא שמהראיות בתיק עולה כי הוא לא שילם סכומים אלה... הנתבע [המערער] לא הביא כל ראיה לבצוע התשלומים, לא תיאר מתי שילם את הסכומים, היכן שילם ולא מסר כל פרט על דרך ביצוע התשלומים... לא צירף תדפיס חשבון בנק ממנו ניתן ללמוד על משיכת כספים לצורך ביצוע התשלומים, לא ציין מקור אחר ששמש לביצועם..." (ס' 69).

...

בכתב ההגנה ובתביעה שכנגד טען המערער כי, חוב שכה"ט המפורט בסעיף 6 לכתב התביעה התיישן, וזאת בהתאם לקבוע בחוק ההתיישנות, תשי"ח-1958 ולכן יש לדחות את התביעה בגין התחייבויות שנוצרו לפני למעלה מ- 7 שנים טרם הגשת התביעה.

כן נטען, כי יש לדחות את התביעה לאור השיהוי הרב שחלף ממועד החתימה על הסכמי שכר הטרחה ועד למועד הגשת התביעה, שהוגשה כחמש שנים לאחר שהמערער שלח למשיב מכתב דרישה בגין מחדלים ומעשים רשלניים בייצוגו.

לאחר שנתתי דעתי לטיעוני הצדדים כפי שפורטו לעיל, מצאתי כי דין הערעור להידחות.

לא בכדי מצאתי לפרט את עיקרי פסה"ד, לרבות את טענות הצדדים, על מנת שניתן יהיה להיווכח על נקלה בכך שבית משפט קמא נתן דעתו לכל מחלוקת, בין עובדתית ובין משפטית, שנדרשה להכרעה, קבע ממצאים עובדתיים על יסוד הראיות שבאו לפניו והתרשמותו הבלתי אמצעית מן העדים, וכל אלה תומכים במסקנה המשפטית אליה הגיע, אשר בה לא מצאתי כל טעות שבחוק.

לאור האמור לעיל, הערעור נדחה.