ביום 4.5.2021 הגישה המשיבה בקשה להשלמת הליכים מקדמיים בגדרה עתרה בין היתר לחיוב המערער בצו לגילוי מסמכים, במתן מענה על שאלון ועל בקשה לגילוי מסמכים ספציפיים שנשלחו אליו, ולהעברת כתב ויתור על סודיות רפואית (להלן – בקשת ההשלמה).
הדרישה להגשת תצהירים נובעת במישרין מהגשת כתב התביעה ומשכך הפרתה מקנה לבית הדין את הסמכות, עליה המערער לא חלק, למחוק את כתב התביעה עקב אי הגשת תצהירי עדות ראשית (אך השוו: בר"ע (ארצי) 59901-06-19 בליתי – רשות הטבע והגנים הלאומיים (7.7.2019) שבו קיבלו הצדדים את הצעת בית הדין להסכים לקבלת ערעור המבטל החלטת מחיקה בנסיבות בהן לא קוימה הוראה להשיב על בקשה שהגיש הצד שכנגד).
המערער הגיש תביעה ביום 10.11.2020, ועד למחיקתה ביום 24.3.2023, למעלה משנתיים לאחר מכן, לא ביצע כל פעולה לקידום ההליך, למעט הגשת בקשה למחיקת כתב הגנה בשל אי מתן תשובה לבקשה לעיון במסמכים ספציפיים ולמתן תשובה על שאלון כבקשתו שהוגשה באיחור רב בעקבות הדיון המקדמי בהליך.
...
המשיבה טוענת כי דין הערעור להידחות.
לאחר שבחנו את טענות הצדדים ואת כלל חומר התיק הגענו לידי מסקנה כי דין הערעור להידחות, בכפוף להבהרה לפיה הוראות סעיף 15 לחוק ההתיישנות, התשי"ח – 1958 (להלן – חוק ההתיישנות) תחולנה בנסיבות העניין, כך שמרוץ ההתיישנות מושעה בתקופה שבין הגשת התביעה שנמחקה לבין מועד מתן פסק דיננו.
סוף דבר – הערעור נדחה בכפוף להבהרה בסוגית ההתיישנות.
