בתעודה הראשונה נחסה כל פרט או מידע שיש בגילויו כדי לפגוע בעיניין צבורי חשוב, באשר הם עלולים: "לסכן שלומם של בני אדם; לפגוע בשיתוף הפעולה של הציבור עם מישטרה; לחשוף שיטות עבודה ודרכי פעולה של המישטרה ולפגוע ביעילות פעולותיה; לסכל פעולות חקירה עתידיות". בדומה, צוין בתעודה השניה והשלישית כי גילוי כל פרט או מידע המפורטים בה יש בו כדי לפגוע בעיניין צבורי חשוב, באשר הם עלולים "לחשוף שיטות עבודה ודרכי פעולה של המישטרה ולפגוע ביעילות פעולותיה".
בהתאם לתעודות החיסיון הועברו להגנה רשימות של חומרי החקירה החסויים וכן רשימה של תיק ההפעלה של הסוכן, ובכללה חומרי חקירה החוסים תחת תעודת החיסיון.
נטען כי הסרת החיסיון מהותית לצורך הגנת הנאשמים, בין היתר לצורך ביסוס טענת "הגנה מן הצדק", לפיה ייטען כי בהתנהלות רשויות האכיפה נפלו ליקויים חמורים ומחדלים, בעטיים לא גדעו את פעילות האירגון באיבה, ולא מנעו את התעצמותו והמשך פעולתו של האירגון.
המסגרת הנורמאטיבית
העתירה לגילוי ראיה הוגשה בהתאם לסעיף 45(א) לפקודת הראיות, הקובע כדלקמן:
"אין אדם חייב למסור, ובית המשפט לא יקבל, ראיה אם שר הביע דעתו, בתעודה חתומה בידו, כי מסירתה עלולה לפגוע בענין צבורי חשוב, אלא אם מצא בית המשפט הדן בדבר, על-פי עתירת בעל דין המבקש גילוי הראיה, כי הצורך לגלותה לשם עשיית צדק עדיף מן הענין שיש לא לגלותה, ובהליך פלילי – כי הראיה עשויה להועיל להגנת הנאשם ומידת התועלת שבה להגנה עולה על העניין שיש לא לגלותה, או שהיא חיונית להגנת הנאשם".
הוראת החוק הקבועה בסעיף 46(א1) לפקודת הראיות, מוסיפה על האמור בקבעה כי בגדר ההחלטה האם להסיר את החיסיון, על בית המשפט לשקול, בין היתר:
"...את הקשר שבין החומר החסוי לגדר המחלוקת בין בעלי הדין, בשים לב לגירסת ההגנה, את הקשר שבין החומר החסוי לראיות הגלויות וחומר חסוי אחר בתיק, ואת קבילות החומר החסוי ומשקלו הצפוי אם יוגש כראיה במשפט...".
בית המשפט העליון הבהיר בפסיקתו את הוראות החוק בעיניין עתירה לגילוי ראיה חסויה, וקבע כי ככל שהחומר החוסה תחת תעודת החיסיון חיוני להגנת הנאשם, הרי שיש להורות על גילויו לנאשם ללא עריכת איזון עם האנטרס הצבורי המוגן על ידי החיסיון, והוטעם כי ככל שהמאשימה תעמוד על רצונה להמנע מחשיפת המידע, באפשרותה לחזור בה מכתב האישום.
...
המסגרת הנורמטיבית
העתירה לגילוי ראיה הוגשה בהתאם לסעיף 45(א) לפקודת הראיות, הקובע כדלקמן:
"אין אדם חייב למסור, ובית המשפט לא יקבל, ראיה אם שר הביע דעתו, בתעודה חתומה בידו, כי מסירתה עלולה לפגוע בענין ציבורי חשוב, אלא אם מצא בית המשפט הדן בדבר, על-פי עתירת בעל דין המבקש גילוי הראיה, כי הצורך לגלותה לשם עשיית צדק עדיף מן הענין שיש לא לגלותה, ובהליך פלילי – כי הראיה עשויה להועיל להגנת הנאשם ומידת התועלת שבה להגנה עולה על העניין שיש לא לגלותה, או שהיא חיונית להגנת הנאשם".
הוראת החוק הקבועה בסעיף 46(א1) לפקודת הראיות, מוסיפה על האמור בקבעה כי בגדר ההחלטה האם להסיר את החיסיון, על בית המשפט לשקול, בין היתר:
"...את הקשר שבין החומר החסוי לגדר המחלוקת בין בעלי הדין, בשים לב לגרסת ההגנה, את הקשר שבין החומר החסוי לראיות הגלויות וחומר חסוי אחר בתיק, ואת קבילות החומר החסוי ומשקלו הצפוי אם יוגש כראיה במשפט...".
בית המשפט העליון הבהיר בפסיקתו את הוראות החוק בעניין עתירה לגילוי ראיה חסויה, וקבע כי ככל שהחומר החוסה תחת תעודת החיסיון חיוני להגנת הנאשם, הרי שיש להורות על גילויו לנאשם ללא עריכת איזון עם האינטרס הציבורי המוגן על ידי החיסיון, והוטעם כי ככל שהמאשימה תעמוד על רצונה להימנע מחשיפת המידע, באפשרותה לחזור בה מכתב האישום.
לאחר ששקלתי בכובד ראש את טענות הצדדים בעניין זה, וכן את מכלול הנתונים שהוצגו לפני במהלך הדיונים שהתקיימו במעמד צד אחד, באתי לכלל מסקנה כי האמור במסמך 92 אינו חיוני להגנת הנאשמים, ואף באיזון בין התועלת שעשויה להיות בו להגנת הנאשמים לבין עוצמת הפגיעה באינטרס הציבורי שתיגרם מחשיפתו, גובר הצורך להותיר את החיסיון על כנו.
אשר על כן, דין העתירה להידחות גם בהיבט זה.
ניתנה היום, כ"ג אב תש"פ, 13 אוגוסט 2020, בהעדר הצדדים.
