בקשה לביצוע פקודת מאסר הוצאה לפועל

המבקשים הגישו בקשה לעיכוב ביצוע פקודות המאסר שהוצאו כנגדם במסגרת התיק לאחר שלא שילמו את הקנסות שהוטלו עליהם במסגרת גזר־הדין שניתן בתיק זה, וזאת על־מנת שיתאפשר להם לפנות למשיבה להסדרת נושא התשלום.

גישה זו עדיפה בעיני על־פני החזרת העניין לבית־המשפט הפלילי, וזאת על־מנת שלא להפוך את בית־המשפט למעין לישכת הוצאה לפועל לאחר שכבר סיים את מלאכתו וקם מכיסאו.

...

אני סבור שגישה זו מחויבת גם מכוח עיקרון השוויון.

אעיר, כי קבלת עמדת ב"כ המשיבה בעניין זה תוביל בהכרח לקבלת עמדת הסניגוריה הציבורית כפי שהוצגה בעניין שמעון אזולאי הנ"ל, עמדה שנדחתה לאור קיומו של החוק לגביית קנסות, שכאמור לעיל אינו חל במקרה שלנו, אלא שלדעתי אין זו התוצאה הרצויה ומאותם נימוקים שפורטו על־ידי כב' השופט עמית בפסק־דינו בעניין שמעון אזולאי הנ"ל. לסיכום נקודה זו, סבורני כי לוועדות התכנון והבניה מוקנית סמכות הדומה לזו של מנהל המרכז לגביית קנסות בעניין פריסת חובות או דחיית מועד תשלומם.

אני מורה על עיכוב ביצוע פקודות המאסר עד ליום 01/09/2017, וזאת על־מנת לאפשר למבקשים להסדיר תשלום החוב לאחר שיפנו למשיבה בבקשה מתאימה.

הדבר נעשה אמנם בבוקרו של חג, שלגביו ניתן הסבר, אך לא ניתן להיתעלם מכך שמדובר בבוקר שלאחר החגיגות, המשיב ציין לפני ראש ההוצאה לפועל בעת שהובא על פי פקודת המאסר, כי הוא מתגורר ברחוב סמוך לרחוב בו מצויה דירת המבקשת, כך שאין מדובר באותם אורחים מהצפון אשר נאלצו ללון בביתה של המבקשת לאחר החגיגות, אלא במי שמתגורר בסמוך לה ובכל זאת בחר ללון בבית המבקשת, באופן אקראי ביום בו בוצע הצוו.

...

לאחר ששמעתי את טיעוני הצדדים והתרשמתי מחקירתה של המבקשת, הגעתי לכלל מסקנה, כי המבקשת לא הרימה את הנטל להוכיח טענותיה, כאשר העובדות שהוצגו מתיישבות יותר עם טענת המשיבה, כי המשיב אמנם מתגורר עם המבקשת באותו בית ולכן לא נסתרה החזקה, כי הרכוש המצוי בבית בו הוא מתגורר, הינו גם בבעלותו.

לאור כל האמור, לא הצליחה המבקשת לשכנע אותי, כי המשיב אשר נמצא בביתה ורכבו חונה בפתח ביתה, אינו מתגורר בבית האמור ולכן התביעה נדחית, ככל שהדבר נוגע למיטלטלין המצויים בבית המבקשת.

הועדה לתיכנון ובניה (להלן: "המאשימה"), ביקשה לבצע פקודת מאסר שהוצאה במסגרת ת"פ 5681-05-14, בגין אי תשלום הקנס.

כך הוסיף בית המשפט בעיניין בלום: "סבורני כי, ככלל, מקום שבו מילא החייב אחר הוראות פקודת פשיטת הרגל ועמד בכל התנאים הראשוניים האמורים לעיל, אין מקום להתעמק בשלב זה בשאלת תום ליבו של החייב במועד יצירת החובות או לבחון את היתנהגותו בהליכי ההוצאה לפועל, וזאת כיוון שספק בעיני אם המידע שמונח בפני בית המשפט בשלב זה מספיק, במרבית המקרים, על מנת לבסס קביעה בדבר חוסר תום לב של החייב אשר מצדיק לסרב להעתר לבקשתו לצוו כנוס". והסביר בית המשפט בעיניין בלום כי דחיית בקשה לצוו כנוס, בשלב הראשוני תתכן במקרים חריגים בהם עומדת בפני בית המשפט תמונה מלאה.

...

לאחר שבית המשפט שקל, בעניין שיכמן את ההלכות בעניין מתן צו כינוס או ביטולו, מצא בית המשפט כי חרף העבירות החמורות בהן הורשע שיכמן, יש מקום להעתר לבקשתו וליתן צו כינוס בעניינו, שכן חובותיו אינם מקשה אחת וחובו כלפי בת המנוחה מהווה כ- 5.5% ממכלול חובותיו.

באשר לבקשת החייב לבטל את פסק הדין מיום 10.12.17 מחמת אי המצאה כדין של החלטות בית המשפט להגיב לבקשת הנושה, דומה כי יש להיעתר לבקשה זו. החייב הסיר את המחדלים בכל הנוגע לאי ביצוע תשלומים עיתיים.

בקשת הנושה לבטל את צו הכינוס נדחית וכאמור שמורה לה הזכות לטעון טענותיה ולהביא ראיותיה הן לפני המנהל המיוחד והן לפני בית משפט זה לפני הדיון שנקבע לבירור בקשת החייב להכריז עליו כפושט רגל.

מהמסמכים שהוצגו עולה כי המבקש הובא בפני רשם ההוצאה לפועל בשנת 2006 במסגרת מספר פקודות מאסר ובכלל זה פקודת מאסר שהוצאה בתיק ההוצאה לפועל דנן.

רק בחודש אוקטובר 2011 הגיש המבקש 2 בקשה לתיק ההוצאה לפועל לסגירתו מחוסר מעש מהטעם כי המשיבה לא ביצעה פעולות גביה בתיק מאז פתיחתו ובכך יש כדי להעיד כי זנחה את החוב.

...

נוכח כל האמור לעיל, הרי שגם אם יקבע כי לא הומצאה למבקשים האזהרה הרי שלמבקשים היתה ידיעה ברורה וממשית על קיומו של תיק ההוצל"פ ועל אף זאת לא פעלו להגשת התנגדות במועד בו נודע להם על התיק, לא גילו בבקשה להארכת המועד מתי נוגע להם על תיק ההוצל"פ ולא נתנו כל נימוק לאיחור בהגשת ההתנגדות מאז נודע להם על התיק.

יתרה מכך, גם בחינת הגנת המבקשים לגופה מובילה למסקנה כי אין מקום לקבל הבקשה להארכת המועד.

נוכח האמור לעיל, הבקשה להארכת המועד נדחית, וכפועל יוצא נדחית אף ההתנגדות.

לגופם של דברים נטען כי הנתבע לא ביצע כל מעשה או מחדל רשלני בעקבותיו נגרמה התקלה וכי בבקשת הבצוע שהוגשה לרשות ההוצאה לפועל נרשם שמו הנכון של הבן ומספר תעודת הזהות שלו ולא שם או מס' תעודת הזהות של התובע.

בהערת אגב אציין כי עיקר הסכום הנתבע בתביעה דנן הנו בגין ביצוע פקודת המאסר, כשהתובע הודה בתצהירו שצורף לבקשה שהוגשה ללישכת ההוצל"פ, כי פקודת המאסר הוצאה בגין תיק הוצל"פ נוסף (ראה סעיפים 6-7 לתצהיר שם).ע"פ פירוט התובע בתצהירו שם,היה סכום החוב בתיק האחר גבוה בהרבה מסכום החוב בתיק הוצל"פ זה. לאור העובדה שממלא הייתה מבוצעת כנגד התובע באותו מועד פקודת מאסר וזאת בגין תיק ההוצל"פ הנוסף, ברי כי הנזק הנטען לא נגרם דוקא בגין הטעות בפתיחת תיק ההוצל"פ נשוא הליך זה. אם לא די בכל האמור ובנגוד לנטען ע"י התובע, כאילו רשמת ההוצל"פ לא דנה בעיניין ההוצאות וכאילו בקשתו של התובע בפניה התייחסה רק לסגירת התיק ולא לחיוב בהוצאות, הרי שעיון בבקשה שהגיש ללישכת ההוצל"פ מעלה כי התובע עתר במפורש בבקשתו שם: "וכן לחייב את הזוכה/המשיב בהוצאות משפט ושכ"ט עו"ד ומע"מ בגינו". גם בתגובה לבקשה לא הודיע הנתבע רק על הסכמה לסגירת התיק כנגד התובע, אלא אף פירט טענות כנגד היתנהלות התובע אשר ידע לטענתו על התיק "מזה זמן ובחר לשבת בחיבוק ידיים, ולא זו אף זו, כנגד המבקש הוצאה פקודת מאסר אשר בוטלה בכפוף לתשלום סכום כסף ע"י המבקש גם בשלב זה לא הגיש בקשה כלשהי. יש לציין כי החייב ע"פ פסק הדין הינו בנו של המבקש" ולפיכך נטען כי :"אין מקום לחיובו בהוצאות כלשהם."(מתוך תגובת הזוכה לבקשת התובע בתיק ההוצל"פ) .מכאן שהצדדים העלו טענותיהם בעיניין והכרעת הרשמת, לאחר ששקלה בין היתר טענות אלו, הייתה: "בנסיבות העניין אין צו להוצאות". לפיכך המדובר בהשתק פלוגתא לעניין הוצאות ההליך שם. אמנם לגבי נזקים אחרים מלבד הוצאות ההליך שם, לא חל ההשתק, אלא שכאמור, לא מצאתי שהתובע זכאי לפצוי בגין פקודת המאסר, אשר בן כה וכה הייתה מבוצעת כנגדו באותו מועד בשל חובו בתיק ההוצל"פ הנוסף.

...

התובע עתר לפצותו בגין המעצר הלא חוקי לטענתו, בגין התשלום בסך 450 ₪ ששילם במסגרת ההוצל"פ, בגין הוצאות נסיעה, ימי בטלה, הוצאות משפט ושכ"ט בא כוח אשר הגיש עבורו את הבקשה לסגירת תיק ההוצל"פ. הנתבע טען כי דין התביעה להידחות בשל מעשה בית דין שכן רשמת ההוצל"פ כבר דחתה את בקשתו הדומה של התובע לחיוב בהוצאות.

דיון לאחר שעיינתי בכל המסמכים שבפני והתרשמתי באופן בלתי אמצעי מעדויות הצדדים שוכנעתי כי דין התביעה להידחות.

אלא שכאמור, מאחר שלא מצאתי כי הנתבע התרשל וכי רשלנותו היא שגרמה לנקיטה בהליך זה כנגד התובע, הרי אין מקום לחיובו גם בסכום זה. סוף דבר, התביעה נדחית.