בחודש יוני 2016, פנתה המבקשת אל המשיב בבקשה להעביר את התביעה מבית משפט השלום אל בית הדין האיזורי לעבודה (להלן: בית הדין לעבודה או בית הדין), בסברה כי בית הדין מהוה האכסניה המתאימה לבירור תביעתה.
עוד נקבע כי ככל שתחליט המבקשת להגיש ערעור לבית הדין הארצי לעבודה, וככל שערעור זה יתקבל – יהיה מקום לשקול פעם נוספת את בקשת המבקשת לביטול פסק הדין.
...
ניגוד שכזה, קיים במישור התיאורטי אולם נראה לי (וכך אני גם מקווה), שנדירים המקרים בהם עורך-דין אכן יגרום במתכוון ללקוח לפטרו בשל מה שחברי מכנה "פרס הפיטורין".
רואה אני, לעומת זאת, כאקטואלי יותר, את החשש להשפעתה הפסולה של הוראה חוזית מסוג ההוראה דנן, על הייעוץ המקצועי שיינתן על ידי עורך הדין בהקשר לקביעת סכום התביעה, ואבאר:
כאשר בעל דין קובע את סכום תביעתו (והכוונה היא בעיקר להליכים שבהם הסכום אינו קצוב וטריוויאלי, כתביעה שטרית, תביעה לפירעון הלוואה או לגביית סכום הקבוע בדין), נשקלים מגוון שיקולים בבחירת סכום התביעה (החל משיקולי אגרה, דרך שיקולים שעניינם בהערכת סיכויי הזכייה בעילה כזו או אחרת וכלה בשיקולים הצופים פני פשרה עתידית, והנ"ל אינם מהווים, כמובן, רשימה ממצה).
אכן, לכאורה יכולה המבקשת להישמע בטענה שהציפייה האמיתית בעת הגשת התביעה הייתה אף לסכום נמוך יותר, אולם נראה לי שהסכום בו נקב המשיב, הנגזר מהנחה שרק שליש מסכום התביעה ייפסק לבסוף, הינו בהחלט סביר וטעמי יעילות דיונית מצדיקים שלא להורות על קיום הליך ראייתי רק כדי לברר טענה כאמור.
התוצאה היא שאף אני סבור שהתוצאה לפיה הסכום שהיה זכאי לו המשיב מהמבקשת עומד על 70,000 ש"ח (10,000 ש"ח ששולמו בהתחלת הטיפול ועוד 60,000 ש"ח שהיה על המבקשת לשלם במועד סיום ההתקשרות), הינה תוצאה ראויה.
