ביום 12.12.21 ביקשה המבקשת, באמצעות באת כוחה, לבטל את צו איסור נשיאת הנשק
שניתן על פי צד אחד הואיל ואיננה חפצה לפגוע בפרנסתו של המשיב ואך להותיר על כנו את
צו איסור הכניסה ואיסור ההטרדה.
הגם שהשאלה האם עסקינן בבני זוג שנפרדו אם לאו איננה בבחינת תנאי מקדים לכינונה של
עילה לפי חוק מניעת הטרדה מאיימת כל עיקר, המשיב ביקש לעגן את התזה שלו בדבר
כשרות מעשיו, בין היתר במשתמע על חוסר הבנה נטענת באשר לאופי היחסים והשאלה האם
אמנם הסתיימו.
לשם הגנה טובה יותר על קרבנות להטרדה
מאיימת, מוצע בהצעת חוק זו הסדר של צוים להגנתם, בדומה לצוים הניתנים לפי חוק
למניעת אלימות במשפחה, התשנ"א – 1991 (להלן – חוק למניעת אלימות במשפחה), כך
בהרחבה המותאמת לייחודיותה של תופעת ההטרדה המאיימת וכן בלא הגבלתם של
הצוים לתחום היחסים שבתוך המשפחה.
...
כלל האמור לעיל מוביל למסקנה כי דין התובענה להתקבל, וכי קנויה למבקשת (לא כל שכן
גם לילדיה הקטינים) עילה לפי החוק למניעת הטרדה מאיימת.
בהינתן רכיבים מתחום מחלוקות הרכוש וזכויותיו הרשומות של המשיב בבית ; מקום בו גם
למבקשת קנויה האפשרות לנקוט בהליכים אזרחיים מתאימים ; ולהיעדר הממד הפיזי
בהתנהלותו של המשיב ; אני סבור שיש להבחין לעניין תוקף הסעדים ומשכם בין משך
ההרחקה ובין משך הצו לאיסור הטרדה.
לאור מכלול האמור אני מורה כדלקמן:
וכן להימצא XXX ב XXX אני אוסר על המשיב להיכנס לבית בו מתגוררת המבקשת ברחוב
בטווח שיפחת מ- 200 מטר מבית זה וזאת עד ליום 23.2.22 (ועד בכלל).
