רקע:
ביום 13.2.12 ניתן צו כנוס לנכסי החייב; החייב הוכרז פושט רגל ביום 28.2.13; וביום 18.8.15 הגישה המערערת שהנה גרושת החייב היום, את תביעת החוב נשוא העירעור, בצרוף בקשה להארכת מועד, כאשר, לשיטתה, רק ביום 12.7.15 נודע לה לראשונה בדבר המצאות החייב בהליך פש"ר. תביעת החוב הוגשה בגין סכומים שלפי הנטען, הלוותה המערערת לחייב בתקופת נישואיהם ובגין סכומים ששילמה תחתיו, עבור משכנתא, בסך כולל נטען של 152,320 ₪.
כאמור, לאחר שנחשפתי למכלול הראיות שהוצגו לפניי במסגרת הדיון בבקשה לביטול הענקה, והעמקתי בהן במסגרת מתן החלטתי בבקשה לביטול הענקה, ולאחר שנחקרו לפניי החייב והמערערת במסגרת הדיון באותה בקשה, ונוכח התייחסותי לגירסת המערערת בהחלטתי בבקשה לביטול הענקה, בקובעי כי ההלוואה ותשלום חלקו של החייב במשכנתה אינם מהוים תמורה בת ערך – הרי שבכל הנוגע לערעור שלפניי, התרשמותי היא כי יש ליתן אמון בגירסת המערערת, אשר נתמכת בגירסתו של החייב בדבר מתן ההלוואה ואי פירעונה.
...
בענייננו, אני סבורה כי יש לסטות מהקו המצמצם שנקבע ביחס לביקורת השיפוטית על החלטות הנאמן בתביעות חוב המוגשות לו מטעמם של הנושים, ולהתערב בהחלטת הנאמנת בתביעת החוב שהגישה המערערת.
מכאן, שלא מן הנמנע שהתמונה המלאה שנפרשה לפניי רק בעת הדיון בבקשה לביטול ההענקה, הובילה להתרשמות שונה ולמסקנה שונה מזו של הנאמנת.
כאמור, לאחר שנחשפתי למכלול הראיות שהוצגו לפניי במסגרת הדיון בבקשה לביטול הענקה, והעמקתי בהן במסגרת מתן החלטתי בבקשה לביטול הענקה, ולאחר שנחקרו לפניי החייב והמערערת במסגרת הדיון באותה בקשה, ונוכח התייחסותי לגרסת המערערת בהחלטתי בבקשה לביטול הענקה, בקובעי כי ההלוואה ותשלום חלקו של החייב במשכנתה אינם מהווים תמורה בת ערך – הרי שבכל הנוגע לערעור שלפניי, התרשמותי היא כי יש ליתן אמון בגרסת המערערת, אשר נתמכת בגרסתו של החייב בדבר מתן ההלוואה ואי פרעונה.
